נשית אסרטיבית ובוגרת, חזקה

"אם תמשיכי ככה, לעולם לא תצליחי בחיים!" כעסה
"זה איום או הבטחה?" שאלתי אותה חזרה
"תסתכלי על עצמך ותגידי לי מה את רואה!" הטיחה, אבל אני לא נשארתי חייבת והוספתי
"עכשיו תסתכלי על עצמך, ותגידי לי מה את רואה!"
"סליחה?" שאלה המומה "אני לא זאת שמסרבת בתוקף להיכנס למציאות ומתעקשת להישאר ילדה קטנה!"
"טיפשה! את זו שמנסה להיכנס לשם חזרה, לא אני."
עיניה ירו גיצים בשלב הזה "את יודעת מה את? את ילדה קטנה ומבוהלת שלא מבינה כלום מהחיים שלה ולכן לא משתדלת ובגלל זה לא מצליחה. את כישלון, את אפסית, את לעלום לא תצליחי בחיים. את לא כמוני, תהיי כבר בוגרת, תהיי סוף כל סוף נשית, אסרטיבית ובוגרת, חזקה."
עיניי התמלאו דמעות כשאמרה את זה, אך עמדתי מולה, מנסה לא להראות כאילו עוד שנייה אני הולכת לפרוץ בבכי ואמרתי בקול ברזל "צאי מכאן, אמא, פשוט צאי, אני לא רוצה להיות איתך באותו חדר, זה מעורר חלחלה." היא יצאה מיד, צועדת זועמת ובראש מורם, סוגרת את הדלת בטריקה ביוצאה.
כשהייתי בטוחה שהיא התרחקה קרסתי על המיטה ופרצתי בבכי. דמעות שקופות ומלוחות הכתימו את לחיי וצווארי בזמן ששכבתי על בטני במיטה וראשי קבור בכרית.
למה? למה היא עושה לי את זה? למה היא צריכה לרדת לפרטים הקטנים, לחטט ולהפריע, למה היא צריכה לפגוע בנקודה הכי רגישה שלי? הנשיות שלי.
קמתי מהמיטה בלי לטרוח לסדר אותה ובחנתי את בבואתי שהשתקפה מהמראה הגדולה שעל הקיר.
לאחר מכן ניגשתי אל שולחן העבודה שלי, ולאחר חיטוט קצר בערימות הנייר והפסולת שעמדו שם שלפתי את הדבר שחיפשתי. תמונה. התיישבתי חזרה על המיטה וקראתי את הכתוב מאחורי התמונה.
"מרגרט, רוני, סתיו ושלו לפני היציאה לארוחת ליל הסדר, 25/4/2012"
בתמונה ראו את אבא, אמא אני ושלו בסלון, מקולחים ולבושים כיעה לליל הסדר. אבי ואחי לבשו חליפות תואמות של חולצה מכופתרת שחורה, עניבה אדומה, ג'ינס כהים, נעליים לבנות וחולצה תחתונה לבנה, נראים כראוי, אבל מה שחיפשתי בתמונה זה אותי ואת אמא. אמי נראתה נוצצת ומאובזרת לכל הדעות; שערה המסולסל הבהיר היה פזור בצורה "טבעית" ואלגנטית, היא הייתה מאופרת במייק אפ ורדרד שנתן לה מראה צעיר, עיניה הכחולות הואפלו באמצעות שכבת מסקרה וצלליות בשחור, ושפתיה הודגשו באודם ארגמן עז. היא לבשה שמלה לבנה צחורה עם עיטורים כסופים עדינים ונעלי עקב בשחור בוהק, מראה שהבליט את קימוריה [המושלמים כמובן] והציג אותה באור הזרקורים. אני גם בלטתי, אבל בצורה שלילית. סירבתי בכל תוקף ללבוש את השמלה הלבנה החדשה ש"הדגישה אותה" לטענת הוריי, ולא משנה כמה מחאה הפגינו, לבסוף הגעתי לליל הסדר לבושה בחולצה שחורה בלויה וטרנינג ירוקים זרחניים ארוכים, שיערי החום היה אסוף בקוקו סתמי, לא עיניי ולא שפתיי ואף לא חלק מגופי זכו למגע המלטף של איפור או קרם, ורגליי הוסתרו על ידי נעלי הספורט "אדידס" הכתומות – שחורות שלי. כולם בתמונה חייכו מלבדי, אבא ושלו חיוכים שמחים אמיתיים, אבל אמא התהדרה בחיוך שנראה אמיתי אבל למכירים אותה טוב כמוני הוא נראה מזויף ואפילו רגוז קצת, אולי בגלל שהבעת פניי הייתה שילוב של אדישות ורוגז, רוגז על זה שאני צריכה להיות כאן, להעמיד פני שמחה, וגם מן אדישות שכזאת, כאילו כל העניינים הללו לא נוגעים לי כלל וכלל.
נזכרתי בשיחה שהפכה לוויכוח ביני לבין אמא לפני דקות ספורות. זה התחיל מזה שהיא נכנסה לחדר לראות איזה בגדים בחרתי למסיבת יום ההולדת של חברתה מאוחר יותר, וגילתה אותי מוכנה כבר בחליפת הספורט מבד סופג זיעה שלי שכללה חולצה אדומה עם פסים אופקיים כתומים וטרניניג קצרות כתומות זרחניות. אמא התחלחלה. היא הוציאה מארוני גופייה שחורה צמודה וחצאית לילך קצרה והורתה לי ללבוש אותם, ואחרי ששמתי את הבגדים גם מרחה על שפתיי ליפגלוס נוצץ והוסיפה צלליות אפורות כהות לעיניי. כשהבטתי במראה והכרזתי שאני לא לובשת את זה, היא ניסתה לשכנע אותי וכשסירבתי התעצבנה, ואז היא התחילה לצעוק עליי והיה תורי להתעצבן. התווכחנו במשך כמה דקות בעוד היא מטיחה בי כמה שהיא מתביישת בי וכמה שאני לא מקשיבה לי ואני הטחתי בה שהיא אף פעם לא מקשיבה לי ושאכפת לה רק מעצמה. ואז זה הגיע לאן שהגיע, והכל התנפץ לרסיסים.
מי היא חושבת שהיא? למה היא עושה לי את זה? שתעזוב אותי כבר!
בפרץ זעם פתאומי שפשפתי את האיפור וקרעתי מעליי את הבגדים הלא נוחים, ונרגעתי רק כשהייתי שוב בבגדי הספורט שלי, מביטה בשרידים של מה שהיה פעם גופייה שחורה וחצאית קצרה בצבע לילך. ופתאום, פתאום זה תקף אותי. הרצון להתלבש יפה, הרצון להתחיל עם בנים, הרצון להתאפר, הרצון לרצות להיות יפה. והבנתי פתאום, שמה שאני באמת רוצה זה להיות כמו אמי,
נשית אסרטיבית ובוגרת, חזקה.