נשברה לי הסוכרייה כבר

חסרה לי גישה בוגרת ליחסים רומנטיים, כלומר, לא שלי חסרה גישה בוגרת אלא לגברים שיצא לי לצאת איתם.
קצת
נמאס לי

אולי זה עניין של הגיל של הגברים שאני יוצאת איתם?
אולי זה מה שאני משדרת? למרות שאי אפשר כל הזמן לקחת על עצמי את חוסר ההצלחה בקשרים.
בכל מקרה, נשבר לי ה***, וזה נאמר בנימה מאוד קלילה בלי שום כעס, זעם, או אפילו עצב. פשוט אדיש לי מכל זה כבר.. מרגישה שכרגע ישנם דברים הרבה יותר חשובים שאני צריכה להתרכז בהם. ואז באות שוב המחשבות על זה שלא טוב האדם לבדו. אני מאמינה שאדם לא באמת יכול לברוח מהצורך להתאחד עם מישהו או מישהי, ככה זה בטבע, וככה זה גם בטבע של רוב בני האדם.

הבחור ההוא מהפוסטים האחרונים שוב כתב הודעה (לא שאני מפרסמת את הפוסטים שלי *סמיילי צוחק*, זו פשוט אפיזודה שצצה כל פעם מחדש). החלק של ההיגיון אמר לי לחסום אותו או פשוט לא לענות, אבל זה פשוט לא אפשרי כשמדובר במישהו הספציפי הזה. עד שהלב התחיל לשכוח ולעבור הלאה, ההודעה הזאת שוב העירה משהו. הייתי יכולה לענות לו: "היי, מה קרה, רגע של בדידות וחרמנות?"
אבל זה לא יפה, ומראה גם על כעס מודחק.. וזה לא חכם להראות אמוציות כאלה למישהו שלא יבין אותן גם ככה.