נר ראשון זכרון ראשון
יושבת בין המוני אנשים ,מול חלון פנורמי גדול ומבהיק,צופהאת הנוף היפה של הר הכרמל.
אני לבושה כמוהם , אבל לא מרגישה אחת מהם. אפילו ממרום גילי , אני חשהתחושה מוזרה שנקלעתי לכאן בטעות.בטח טעות חמורה. הפיגמה האפרורית הדהויה קמעה,גדולה עלי בכמה מספרים ואני מקפלת אותה ובקושי מדדה איתה. כן , זאת פיגמה בעצם של גבר… ואני עכשיו רזה כמו שלד,אפשר ללמוד עלי אנטומיה…
השבוע התחיל.שבוע טוב ומבורך אני מברכת את עצמי. מקווה שיקרב אותי ואפילו בקצת ליום המיוחל.אבל עדיין בקושי רואה את האור המבליח בקצה המנהרה. הוא עוד רחוק.
אברם מתחיל לשיר.בקולו הגבוה. בעזרת השם הוא יהיה בן 101 בחנוכה. הוא שר בקול גדול,לעומתגופו הקטן,הרזה והחלוש.שיר שאני מכירה, עיניים שחורות ברוסית. לודמילה יושבת צמודה אליו.צעירונת כבת שישים. בקושי פותחת את הפה,מנסה להוציא כמה מילים, אבל נתקעת.לודה יושבת על כסא הגלגלים,שיערה צבוע בבלונד חלקו והיתר ,שיער שיבה, עיניה כחולות,אפשר לראות שהיתה יפה פעם.
זינה באה. כולם ,כל היושבים בשעה זו בפינתהאוכל שקרובה למרפסת, מלאת העציצים והאדניות הפורחות, נועצים בה עינייים בתחינה,כמה מהם, עם מצב רוח טוב, מוחאים לה כפיים,היידה זינה, צועק מישהו…
אברם ,מה אתה רוצה לאכול…היא פונה אליו כשהוא עדיין בסולם הגבוה באחדהשירים המוכרים של מקהלת הצבא האדום…אברם לא עונה. הוא עכשיו שר.לודמילה גם לא , כי היא לא מדברת.
זינה מגיעה אלי.אני יושבת ליד החלון.
מה את רוצה לאכול חמודה…אני לא אוהבת שקוראים לי חמודה, אבל לזינה אני סולחת…
זינה לבושה במדים לבנים מגוהצים, מביאה לי מגש עמוס באוכל בריא,יש עליו ביצה קשה ,דייסת קווקר,פרוסה של לחם שחור,חמאה ,גבינה צהובה וגם לבנה.
מה תאכל…היא עוברת עכשיו לדבר בערבית, עם גבר מוזנח שאשתו יושבת לידו עטויה בחיגב , מסבירה לו בערבית שיש גם משהו אחר אם לא טעים לו, האוכל הזה שעל המגש.חומוס ושקשוקה בטח אין…
אני מתחילה לאכול,הדייסה מתוקה וטעימה לי. האוירה פחות. מתחילים להתעטש, להשתעל ,המסובים.ולי זה לא מתאים.אני , עם המערכת החיסונית החלשה שלי…אני מסדרת שוב את הפיגמה ומבקשת מזינה שתעזור לי לחזור לחדר. זינה לוקחת לי מיד את המגש. הגבר הערבי , מרייר, רגליו פסוקות ואשתו מנגבת לו את הפה כמו לתינוק.
אנחנו ארבע נשים בחדר.גאולה אשה חרדית נעימת הליכות, יושבת ומתפללת עדיין לא הגיעה ארוחת הבוקר שלה.
זינה , למדתי, נותנת קודם ליושבים בחדר האוכל. אחכ עוברת בין החדרים.בגלל שאני תמיד מרגישה רעב בבוקר, אני משתדלת להגיע ראשונה לחדר האוכל.לתפוס מקום. רצוי ליד החלון המבהיק. אבל מסתבר שאני טועה, ובחודש דצמבר כשכל כך קר, אנשים מצטננים, באים מבקרים לחולים, כשהם גם מקוררים ואז דגם הם וכולם נדבקים. והשפעת חוגגת.אני משתדלת לא להידבק, בעיקרון להתרחק מקבוצות של אנשים.
גם רוית מויאל איתנו בחדר, צעירה דתית, עדינת מראה, שמאד התחבבה עלי.
גם ציפורי שבעוד ימים ספורים הולכת הביתה.
ציפורי שוכבת מיטה לידי.אשה כבת שבעים.שיערה דליל, אבל ליבה רחב.ציפורי מביאה לי תשורה, קופסה של שקדים וצימוקים שקיבלה בפעם הקודמת שבאה אליה בתה לביקור.
קחי היא אומרת לי ומחייכת… אני כבר הולכת. את עוד צריכה להשאר.
בסוף האולם, שוכבת ראידה, הכי צעירה. פניה נאות. כולה חבושה, גם הצוואר שלה עטוי בצווארון אורטופדי.כולנו כה בשביל הפיסיותרפיה. אחת יותר חולה, אחת יותר פצועה. ראידה נפצעה בתאונת דרכים. לציפורי היה ארוע מוחי. בקושי היא מדדה בעזרת ההליכון.
לרוית מויאל יש סרטן. הוא פגע לה בגפיים התחתונות. היא שוכבת כל הזמן. דודתה רוחצת אותה ודואגת לה. המשפחה שלה בדרום.
רוית שוכבת במיטה ממש בכניסה לחדר. תמיד עם ספר. שביס מכסה את מעט שיערה, פניה הצעירות מביעות עצב עמוק.
ביום שישיבצהריים , כשכולם יוצאים לביקור בביתם, רוית נשארת בחדר.
בעלה חזי , מגיע עם שלושת הבנים הקטנים.בית החולים דואג לתת להם חדר כדי שיוכלו לעשות קידוש ולאכול ביחד את ארוחת ליל שבת, הכשרה שאמא של חזי הכינה מבעוד מועד.
רוית יורדת בקושי רב מהמיטה והולכת בעזרת ההליכון, נשענת על דודתה, צדיקה שמטפלת גם בילדים וגם בחזי וסועדת את רוית.
שקט שורר במחלקה.נרות השבת מרצדים באור יקרות בתחנת האחיות.
אחות אחת, תורנית יושבת ומעיינת בתיק של מטופל, זאת לוסי, האחות החביבה עלי.
מה שלומך רונה…היא שואלתכשהיא רואה אותי מהלכת במסדרון הנטוש, כמו בית מלון בסוף העונה.
אני מחייכת אליה. הכל כרגיל…
למה לא יצאת הביתה…היא מתעניינת
אה , אני אומרת , מה יש לי לעשות בבית ריק…עדיף כאן , לא …
יפה החוזבשית …חוזרת בתשובה…עוברת עכשיו עם כסא הגלגלים שלה… אני תוהה אם מותר לנסוע בשבת…
היא לא מרימה את הראש מספר התורה שלה. היא עכשיו מאד מאד דתיה.היא נשארת במחלקה , אבל לא טועמת כלום, חוץ מתפוח עץ.החימום לא מספיק לפי הלכות הדת.היא שקועה בספר, לא שולחתאפילו רבע מבט. השביס פשוט והבגדים שהיא לובשת מהבית.יפה כאן כבר שלושה חודשים.אומרת לי לוסי.
ואת , מתי את אמורה לצאת…
או. אני עוד לא יודעת, בינתיים אין כלכך שיפור בפיסיותרפיה, עדיין לא מסוגלת להרים את הידיים , וגם עדיין צריכה עוד כמה טיפולים כימותרפיים בשיבא.
כולם רואים אותי הולכת, לא נשענת על מקל או נעזרת בהליכון אבל יש לי צווארון אורטופדי והוא מייחד אותי …עדיין לא יודעים את הדרך שעשיתי ואני עדיין עושה.אולי המטפחת שמכסה את ראשי הקרח והצווארון אומרים משהו עלי. אף אחד כאן לא שואל ואני גם לא מנדבת אינפורמציה. כאן, לכל אחד ואחת מהמאושפזים, יש סיפור,אף אחד לא בא לכאן מרצונו. הגורל הביא אותו לכאן והוא ישאר כמה שצריך כדי לסיים את הטיפול .
תגובות (2)
יושבת בין המוני אנשים ,מול חלון פנורמי גדול ומבהיק,צופהאת הנוף היפה של הר הכרמל. – צופה את
אני חשהתחושה מוזרה שנקלעתי לכאן בטעות. – חשה תחושה
הוא שר בקול גדול,לעומתגופו הקטן,הרזה והחלוש. – לעומת גופו
כולם ,כל היושבים בשעה זו בפינתהאוכל שקרובה למרפסת, – בפינת האוכל
היא פונה אליו כשהוא עדיין בסולם הגבוה באחדהשירים המוכרים של מקהלת הצבא האדום… – באחד השירים
כשהם גם מקוררים ואז (ד)גם הם וכולם נדבקים. – להוריד את אות ד'.
ביום שישיבצהריים , – שישי בצהריים
מה שלומך רונה…היא שואלתכשהיא רואה אותי – שואלת כשהיא
לא שולחתאפילו רבע מבט. – שולחת אפילו
סיפור עצוב.
תודה על ההערות.