נרקומנית של כאב

הלוואי והייתי נרקומנית של כאב.
הייתי מכורה אליו כמו אם טרייה מכורה לילדה,
כמו חייל משוחרר, מכור לחופש,
כמו אלוהים, מכור לדרמה.
ובכל פעם שהיו מכאיבים לי, הייתי רוצה לקבל עוד, ועוד, מהזעם הזה. עוד קצת מהרעש.
הם לא היו מבינים, למה אני נהנית מלכאוב? למה אני משתוקקת לעוד קצת דם, שברים פנימיים, שריטות.
אז, הם היו מפסיקים, כי זהו לא הדם שלי שמרווה אותם, זו הצעקה של הסבל, זועקת את שמי.
אך כאשר הם מפסיקים, בעודי עוד נרקומנית, הייתי סובלת מתסמיני גמילה,
בוכה ביום וצוחקת בלילה,
מחליקה מעלה מבניינים,
סופרת צלקות כאילו היו תכשיטים שקיבלתי מבנים.
ואולי אחרי הכל הייתי נרפאת, וחוזרת להיות אחת, שיותר כבר לא נוגעת בכאב.
אלחש צעקה ארוכה אל השמיים, שיפנו לי מעט מקום
ואמשיך לצוף על מים בצבע אשליות וגם תשוקות.