נקמתה של שרה

נקמתה של שרה

שרה נולדה ליעקב וללאה, הורים חרדיים בברוקלין. המשפחה שמרה על כללי הדת בצורה קיצונית ביותר. לשרה היו 10 אחים ואחיות וכולם, יחד עם ההורים ועם הסבא וסבתא הצטופפו לדירת מרתף מצחינה שכללה שני חדרונים קטנים. השירותים וחדר הרחצה היו בחוץ בפינת החצר והיא היתה משותפת לעוד 10 משפחות שככללו מעל ל 100 נפשות. הילדים הקטנים שלא יכלו להתאפק עשו את צרכיהם בתוך סיר שתוכנו נשפך לביוב. המבוגרים המתינו בתור שעות ליד השירותים. חלק גדול, בעיקר הגברים והילדים הגדולים עשו את צרכיהם בפינות שונות בחצרי הבתים. השימוש בחדר הרחצה לא היה קריטי, הם התרחצו בסיר שהועמד בפינת החדר, עם דלי מים שחוממו מעט.

אב המשפחה, יעקב, לא עבד. הוא למד בישיבה. את עיקר המעמסה של הפרנסה נפלה על כתפיה של לאה אשתו. היא עבדה בבתי החרדים שבשכונה ובשכר העלוב שקיבלה עבור עבודתה ניסתה להשביע את פיות בני משפחתה.
קשה היה להאכיל 14 פיות רעבים. לא ניתן להשביע את רעבונם אפילו בלחם. ההורים שלחו את הילדים בשעות הלילה לשוק כדי לאסוף שאריות של ירקות ופירות. האב כשחזר מהישיבה עבר דרך חנות המכולת ואסף משם לחמים יבשים ושאריות של גבינות וזיתים וכל מה שהחנווני נתן לו. הוא קיבל את הכל בתודה ובראש מורכן וכולו רועד מבושה. גם האם קיבלה מהמשפחות אצלם עבדה בגדים ישנים ודברים חיוניים אחרים כגון כלי אוכל, כלי בישול, וכו…אומנם היה חשמל בבית אך הם לא הרבו להשתמש בו…הדליקו מנורות נפט כיוון שזה זול יותר. אין מה לדבר על חימום. הלילות החורף המקפיאים לבשו כמה שיותר בגדים כדי להתחמם, התעטפו בשמיכות הבלויות ורעדו מקור. בקיץ לא היה המצב טוב יותר. למרתף שהפך לביתם אין פתח איוורור.
היה חם, דביק, ומחניק. החרקים, הזבובים, היתושים והעכברים היו דברים מובנים. ואי אפשר היה להלחם בהם. אבל למרות כל העוני המרוד הזה המשפחה לא התלוננה ולא התמרמרה. המשפחה כולה הודתה לאלוהים על מעשיו ועל הגורל שהאל קבע על מצחם. הם האמינו בגורל והאמינו שהאל הוא שרצה שיחיו בעוני כזה כדי שבעולם הבא יעברו מיד לגן העדן. הם האמינו כי העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא. וכי המבחן הוא שיעבדו את האל בכל לבבם ובכל נפשם ויסתפקו במה שהאל נתן להם בעולם הזה.
כאמור, הדירה כללה 2 חדרונים קטנים. חדר אחד היה מקוצה לבנים וחדר לבנות.ההורים לנו במרפסת שנסגרה באמצעות לוחות עץ ויריעות בד. האבא למד בישיבה, האם עבדה כעוזרת בית שהסתובבה בין הבתים של העדה החרדית עסקה בשטיפת רצפות, כביסה ושאר עבודות ניקיון. הילדים הזכרים למדו בחדר רק לימודי דת ולא שום דבר אחר, גם לא אנגלית. השפה אותה ידעו היתה רק האידיש . הבנות למדו אצל אשת הרב רק תפילות וכללי הדת. הסבא ישב כל הזמן וקרא בספר הזוהר כשהסבתא גוערת בילדים: "פרחחים קטנים שכמותכם, תנו לסבא להתפלל בשקט". כמובן שאף אחד מבני המשפחה לא עזב את השכונה אפילו לשנייה אחת. כל הזמן היו בשכונה החרדית הזו. הם ידעו את הדרך רק לחנות המכולת, לחדר, לבית של הרב ולבתי הכנסת. אף פעם לא חשבו שיש חיים אחרים מלבד החיים שהם חיים בשכונה.
שרה התפתחה לבחורה יפה ומושכת עין. פניה זוהרים, שערה הבלונדיני הארוך הוסיף לה חן ויופי, את צבע עיניה הגדולות אי אפשר לבטא או להגדיר, כחול ככחול הים, אבל לא רק כחול, לצבע הכחול נוסף צבע ירוק וכך שהצירוף של כחול מהול בירוק נתן לה צבע מיוחד ביופיו שאי אפשר להתעלם ממנו. האף קטן וסולידי, שפתיה אדומות ודקת שמשכו את תשומת הלב של כל מי שראה אותה. חיוכה מקסים וגילה שתי שורות שיניים לבנות ומבריקות כפנינים. הצוואר ארוך שתאם את גובהה המרשים. עורה היה תערובת של לבן ואדום שיצר צבע מרהיב ביופיו. דיבורה היה שקט ועמוק שהיה בו צליל מקסים של נגינה נוגה ונעימה. כל היופי הזה היה מוסתר בתוך דירת המגורים העלובה של הוריה. ואיש מלבד בני משפחתה והרבנית אצלה למדה את כללי הדת לא ראה אותה. שרה היתה מודעת ליופי המיוחד שלה. היא ידעה כי היא יפה, ואין הרבה בחורות הדומות לה ביופי . כשבגרה והגיעה לגיל 15 חששה מאוד שהוריה ישדכו לה שידוך עם בן ישיבה או אפילו עם איש מבוגר ממנה. היא החליטה בתוך עצמה : "אני לעולם לא אקבל שידוך שאיני רוצה בו . אני אמרוד בכל המוסכמות ואסרב להינשא. אותי לא יכריחו לעשות מה שאני רוצה."

בינתיים ההורים חשבו כי הגיעה השעה ששרה תעזור בכלכלת הבית. "היא הבת הבכורה והיום היא נערה בת 15 ולפני שנשדך לה שידוך מתאים היא יכולה לעזור לאימה בעבודתה כעוזרת בית". אמר אבא יעקוב. וכך החילה שרה לעבוד בבתי המשפחות של השכונה החרדית. כולם אהבו את עבודתה ואת יושרה ובעיקר את יופייה הנדיר. בין יתר הלקוחות אצלם עבדה היה רב, מנהל ישיבה, אמיד מאוד, הוא התאלמן לפני שנה כשהוא בן 70 שנה. על פי המסורת וכללי הדת אסור לאדם מכובד כזה לחיות לבדו וכי מאוד חשוב למצוא לו שידוך מתאים למעמדו. הוא שם עין על שרה…בימים בהם עבדה אצלו היה נשאר בבית ומגניב הצצות לשרה כשהיא עובדת. היא הרגישה במבטיו הבלתי נפסקים והתעלמה מהם, הרי הוא זקן יותר מהסבא שלה, "מה כבר יזיק לי אם הוא מביט עלי!!….הרי זה יכול להחמיא לי…." הרב לא דיבר עמה אף מילה …. את שכרה ואת סוג העבודה שעליה לבצע קיבלה מידי מנהלת הבית, אישה מבוגרת ומכובדת שגרה בדירה סמוכה.

כששרה עבדה בבית הרב היא נתקלה בבחור צעיר, חסון ושרירי, גבהה ושחרחר. לראשו היתה כיפה סרוגה גדולה אך לא היו לו פאות או זקן כפי שיש לבחורים החרדיים.
היא לא ידעה מדוע הוא כל כך מעניין אותה…
מדוע היא חושבת עליו כל הזמן
מדוע כשהיא באה לעבודה בבית הרב, הדבר הראשון לעשות היה לחפש אותו.
היא לא ידעה מדוע עמדה שעות צמודה לחלון החדר והסתכלה עליו.
היא לא ידעה מדוע כשהיא עוברת לידו הלב שלה מחסיר פעימה.
גם הבחור חש קירבה מיוחדת אליה.
גם הוא חיפש אותה ורצה לראותה
גם לבו החסיר פעימה כל פעם שראה אותה
באחד הימים הוא אזר כוח וניגש לשרה והגיש לה זר פרחים. הא הסמיקה ושאלה: "האם זה לרב?" הוא ענה: "לא, זה בשביליך" היא לא לקחה את הזר ירצה לעבר שער היציאה. הוא רדף אחריה וקרא: "זה רק זר פרחים!! פרחים לא מחזירים, בבקשה אל תעליבי אותי וקחי אותם מתנה מיוחדת רק לך". היא לקחה את הזר ורצה לעבר שעה היציאה כשהיא אומרת: "תודה לך, לא היית צריך". וכך הקשר של השניים העמיק יותר ויותר. הם אהבו אחד את השני אהבה עזה אך לא היתה ביניהם קירבה פיזית למרות שהם היו להוטים לנגוע אחד בשני…למרות האש שבערה בתוכם. שניהם היו כבולים בכבלי הדת ובמנהגים הדתיים והחרדיים שמנע מהם כל קירבה פיזית. הלבבות של שניהם האיצו בהם לנגוע אחד בשני אך השכל ומצוות הדת גברו וכך שלא היה ביניהם מגע פיזי כלשהו.
באחד הימים הבחור הזמין את שרה לבית קפה קטן מחוץ לברוקלין. לראשונה בחייה ראתה עולם אחר…אנשים אחרים….מנהגים אחרים…שלא דמו בכלל לעולם ממנו באה. היא לא ידעה כיצד ללכת בתוך המוני שבני שאדם. נורות הניאון הצבעוניות והצעקניות צדו את עיניה ולא יכלה להרפות מלהסתכל עליהם. היא הביטה על הבנות שהלכו חצי ערומות מחובקות עם בחורים צעירים. הכל היה זר לה והיא לא הפסיקה למלמל" "איזו בושה!! איך הן הולכות!!! תועבה… זו ארץ של תועבה.. הבחור הרגיע אותה: "זו ארץ חופשייה..כל אחד עושה ולובש והולך כפי שהוא רוצה. זה עולם חופשי. כך צריך להיות". אמר. שרה האיצה בו: "בבקשה בוא נחזור!! ההורים שלי יהרגו אותי!!! בו נחזור!!". הוא אמר לה: "אני מוכרח לדבר עמך…בבקשה לא להאיץ בי…ההורים שלך יודעים שאת בעבודה…הם לא חייבים לדעת שהיית עמי". הבחור מצה בית קפה קטן, נכנסו והתיישבו בשולחן בקצה האולם. השאלה הראשונה ששרה שאלה: "האם זה כשר?". בטח שזה כשר. תראי את תעודת הכושר תליה על הקיר". זה לא הכשר חרדי. אסור לי לשתות כאן אפילו מים" אמרה. הבחור הביט אל תוך עיניה של שרה ופתח ואמר:"שרה!!! שמי הוא שמואל אני אוהב אותך ולא יכול לחיות בלעדייך. את כבשת את לבי, את שכלי ואותי כולי. אני מוכרח לבקש את ידך מהוריך..האם תסכימי עמי?". שרה אמרה בצער:
"אבל אתה לא בן ישיבה,
אתה לא לבוש כמו בן ישיבה,
אין לך פאות ואין לך זקן,
אתה לא חרדי,
הוריי לא יסכימו לשידוך הזה"
הוא גילה לה עוד: "ההורים שלי מאוד דתיים וגם אנו הילדים. הם עלו ארצה מעיראק בשנות החמישים וגרו במעברה והתנסו בכל הבעיות של קליטה. משום מה היה להם קשה להיקלט בארץ ובעזרת הדוד שלי הגענו לארצות הברית והתאקלמנו בניו יורק. אני בא ממשפחת רבנים גדולים. את לא יותר אדוקה ממני. אני מקיים את כל המצוות, הקלה והחמורה. אבא שלי הוא חזן בבית הכנסת ואני למדתי בישיבה תיכונית, אבל לא חרדית. זה לא ישנה אם אני חרדי או סתם יהודי דתי. נוכל יחד לבנות בית יהודי לתפארת". שרה החלה לבכות ואמרה:
"אין טעם שתבוא להורים שלי,
גם אם היית חרדי מושלם, הם לא היו מקבלים אותך
כי אתה לא אשכנזי.
הם לא ירצו ספרדי שחור במשפחתם".
שמואל היה בהלם. אף פעם לא חשב על היותו ספרדי ושחור, כפי ששרה הגדירה אותו. הוא התעקש: "אם את אוהבת אותי ורוצה בי כבעל תדברי עם ההורים שלך. תבקשי מהם להזמין אותי ולבחון אותי בכל דבר אשר ירצו.
אני גם מוכן ללמוד בישיבה חרדית,
לגדל זקן ופאות
ולהחליף את בגדיי בבגדי חרדים.
אני אעשה את הכל כדי לקבל אותך".
היא ענתה: "אני מאוד מתביישת ממך אבל אני בטוחה שהם יפסלו אותך רק בשל היותך ספרדי או עיראקי. זה יספיק כדי לדחות אותך". לאחר כחצי שעה של שתיקה מעיקה היא אמרה: "אני מאוד אוהבת אותך. אתה הוא אהבת חיי הראשונה. לפניך לא היתה לי אהבה ואחריך לא תהיה לי אהבה. רק אותך מכל העולם ארצה ורק עמך ארצה להקים משפחה". שמואל היה נרגש מאוד והחזיק בשתי ידיה והתחנן: "עשי זאת בשביל שנינו!!! דברי עם ההורים..שכנעי אותם…הרי את הבת הבכורה שלהם והם לא ירצו להזיק לך". שרה נפרדה משמואל בהבטחה שתעלה את הנושא להוריה.

למחרת שרה לא באה לעבודה….עברו כשבועיים ואין זכר לשרה.
איש לא ידע מה קרה לה!!
מה היה לה עם המשפחה?
האם הם כלאו אותה בבית?
האם הם הכו אותה?
האם הם הבריחו אותה?
לא היתה לו שתשובה ונכנס לחרדה. הוא היה מוכרח לדעת מה קרה לשרה? אבל איך יגיע אליה? הוא לא יודע את מקום מגוריה? לא יודע את שם משפחתה? הוא יודע רק שרה!! שרה שכבשה את לבו.
באחד הימים הוא אזר אומץ ושאל את מנהלת הבית של הרב אודות שרה. היא ענתה לו: "את שרה משדכים לרב….שרה תהיה אשתו של הרב ויקראו לה הרבנית שרה". הוא נכנס להלם: ,זה לא יכול להיות!!! היא בת 15 והוא בן יותר מ 70.!! הוא יתר מבוגר מהסבא שלה!! לא יכול להיות, אני לא מאמין". אם הבית ענתה: "זה רצון ההורים..הם הקובעים את גורל ילדיהם. איש לא יכול להתנגד להם, גם לא שרה עצמה". שמואל התחנן: תני לי רק את שם המשפחה ואת הכותבת, אני מבטיח לך שאני יכול לשכנע אותם שהם טועים ושאסור להשיא את שרה לרב בן ה-70". מנהלת הבית ריחמה על שמואל ונתנו לו את הפרטים שביקש ואמרה: אל תגלה לאף אחד שאני נתתי לך את הפרטים או שאני דיברתי עמך על שרה…אם הרב ידע זאת הוא יפטר אותי מיד". שמואל הבטיח והודה לה על עזרתה.

שמואל לא איבד זמן ומיד הלך לחפש את הוריה של שרה. הוא הגיע למרתף המצחין שהיה ביתם. בחוץ התרוצצו ילדים יחד עם חתולים, וכלבים וגם עכברים ואיש לא התרגש מכך. בבית היו רק הילדים. האם לאה היתה בעבודה והאב יעקב היה בישיבה. שאל על שרה והם אמרו לו: "שרה לא גרה כאן יותר
היא קיבלה מכות מההורים והם לקחו אותה למקום סודי ביותר ואיש לא יכול לראותה מלבד האבא והאימא".
הוא חזר בשעת ערב מאוחרת וראה את לאה ואת יעקב. הוא ביקש להיכנס והזמינו אותו הביתה והיתה ביניהם השיחה הבאה:
יעקב : כן..מה מביא אותך אלינו?
שמואל : אתם ההורים של שרה?
יעקב : מאין אתה מכיר את שרה?
לאה : מה לך ולשרה? מה אתה רוצה ממנה?
שמואל : אני רוצה לבקש את ידה.
יעקב : אתה מה? לא שמעתי!! אתה מה? "יעקב קם כדי להכות את שמואל"
לאה : אתה הספרדי שבלבל לשרה את המוח?
שמואל : כוונתי טוב!! אני מבקש את ידה מכם
לאה : לעולם לא נרשה זאת: אתה פראנק, שחור, עיראקי. מה לנו ולך?
יעקב : גם פראנק, וגם לא חרדי, שומו שמים!!! איך אתה מעז?
יעקב : קם ונסה לתקוף את שמואל "חוצפן אחד…איך אתה מעז!!!
תסתלק מכאן מיד לפני שאקרא לבחורים לרסק את עצמותיך
גם לאה קמה כדי לתקוף ומיד הופיעו חבורת בחורי ישיבה שהכו קשות את שמואל והותירו אותו פצוע וכואב על המדרכה. מאות אנשים חרדים עברו לידו אך איש לא בא לעזור לא.. איש לא ניסה להקימו. לאחר כחצי שעה ניידת משטרה נתקלה בו ופינתה אותו לבית חולים.
לאחר כמה ימי אשפוז שמואל חזר לאיתנו וחזר לעבוד כגנן בבית הרב. שרה לא חזרה לעבודה שם. אם הבית הבינה ללבו ואמרה: "אתה עוד צעיר..תתגבר, שכח אותה…היה ברור שהיא לא בשבילך. וכך עברו הימים על שמואל וגורלה של שרה לא הרפה ממנו. הוא דאג לה וכאב לו במיוחד שהוא היה הגורם לכל מה שקרה לה. שרה היתה כל מה שהוא ביקש. חלם עליה ימים ולילות ואי הידיעה על מה שקרה לה מוטט את עצביו והחליש את כוחותיו. הוא התהלך כסהרורי וכמסומם, הליכתו לא יציבה ועיניו תרות אחרי שרה שנעלמה לו.

באחד הימים אביה של שרה הוזמן למנהל הישיבה הנכבד. הוא לא ידע את נפשו: כבוד הרב הגדול הזמין אותי.. אני העלוב והמסכן…אותי הוא הזמין לישיבה!!!! הוא התהלך בשכונה כמו טווס המתנפח מרוב גאווה. הוא אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע: "כבוד הרב הזמין אותי לארמונו….כבוד הרב בכבודו ובעצמו יקבל את פני!!".
יום הפגישה עם הרב הגיע. האב הלך בראש מורם ובבגדיו היפים ביותר. בית הרב היה בית פרטי ענק הבנוי בתוך חצר גדולה המוקפת חומה גבוהה. כל החצר מלאה בדשא רך ונעים ובפרחים צבעוניים וריחניים. הבית בן שלוש קומות. בקומת המרתף גרו העובדים הקבועים: גנן, מנהלת בית, טבחית, ועוד כ5 עובדות נוספות. כל העובדים היו עובדים קבועים שגרו בבית עצמו. וכמו כן היה שם מטבח ענק המחולק לשני אגפים שונים: האגף החלבי והאגף הבשרי. לכל מטבח את הכלים והמקררים והאבזרים שלו. גם רהיטי המטבחים נצבעו בצבעים מתאימים: כחול לחלבי ו אדום לבשרי.
בקומת הכניסה היה סלון ענק המרוצף בשיש לבן מבהיק ובשטיחים פרסיים יקרים וכן במגוון של רהיטים יקרים.
הקומה העליונה הכילה כ10 חדרי שינה שאיש מלבד הרב והעובדים הקבועים יודעים מה יש בחדרים הללו.

הרב בכבודו ובעצמו קיבל את פניו של יעקב. הוא ניגש אליו בזרועות פתוחות ואמר: "ברוך בואך לביתי רבי יעקב הנכבד. הכבוד כולו שלי…מזמן רציתי לפגוש בך…מנהל הישיבה אמר לי כי אתה בן ישיבה מעולה ומעלה קושיות קשות ואתה ראוי להיות מלמד בישיבה ואני אדאג לכך אישית". יעקב לא ידע את נפשו ולא ידע כיצד יש לדבר אל כבוד הרב הגדול. כיצד להודות לו? מיד הוכן שולחן מלא במאכלים צבעוניים וריחניים שיקב מעודו לא ראה כמותם. הרב הרים כוסית: "באו נרים כוסית ליחסים העתידיים שלנו:. הם שתו כמה וכמה כוסות יין ולאחר כשעה הרב פנה אל יעקב: "רבי יעקב!! אני מבקש מכבודו את ידה של שרה בתך". יעקב שאל: "ברצון רב, אבל עבור מי כבוד הרב מבקש את ידה של שרה?". הרב אמר: "אתה יודע רבי יעקב, התאלמנתי לפני שנה, ואסור בתכלית האיסור על רב גדול כמוני להישאר ללא בת זוג. אני מבקש את ידה של שרה עבורי. אני רוצה בה כאשתי וכרבנית הבית. יעקב ענה מיד: "כבוד גדול הוא לי להיענות לבקשת כבוד הרב. אני מסכים. אתה יכול לארגן את החתונה כפי שאתה רוצה. מצידי גם מחר יכול להיות. אין כבוד יותר גדול מזה שאראה את שרה כרבנית בבית הרב". הרב ענה: "אולי תרצה להתייעץ שעם אשתך או לשאול את שרה אם היא מסכימה". יעקב ענה: "רק אני הקובע בבית וכל מה שאני מחליט יהיה". הם נפרדו לשלום והרב הוסיף: "מחר בבוקר אתה מתייצב לפני רב הישיבה והוא ימנה אותך כמלמד בשכר שאתה תקבע. וכמו כן, ברור שמלמד ומחותנו של הרב לא יכול להמשיך לגור בבית בו אתה גר היום. בעוד מספר ימים העובדים שלי ימצאו בית מפואר, והמרוהט בכל האביזרים החדשניים. אתה לא צריך לקחת עמך שום דבר, גם לא סיכה. הכל יהיה מוכן עבורך בבית החדש.
יעקב חזר הביתה וסיפר ללאה אשתו את כל הסיפור. לאה לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. כעת צריך להודיע לשרה על ההחלטה הסופית שלנו.

את שרה כלאו בחדר מוסתר השייך לישיבה. איש לא הורשה לראותה או לדבר עמה. רק אישה זקנה אחת הגישה לה את ארוחותיה. אל החדר הזה הועברה לאחר שביקשה מהוריה את הרשות להינשא לשמואל. אז ההורים, והאחים התנפלו עליה במכות נמרצות עד שהתעלפה. והעבירו אותה לחדר הזה לאחר שהתאוששה. שרה רתחה מזעם אך לא היו לה שום אפשריות של התפרקות הזעם שלה. לא היה לה בפני מי להתפרק.
התקוממה נגד ההורים האכזריים,.
התקוממה נגד העדה החרדית
התקוממה נגד ברוקלין כולה ונגד תושביה
התקוממה נגד כל הסביבה שלה
התקוממה נגד הדת עצמה
התקוממה נגד כל העולם
והבטיחה לעצמה לנקום:
לנקום בהורים
לנקום בעדה החרדית
לנקום בכל הסביבה בה חייתה
לנקום בכל העולם שהתלכד נגדה
חיכתה להזדמנות הראשונה. לא היה משנה לה כלום. היתה מוכנה לעשות כל דבר כדי לנקום ולנקום ועוד פעם לנקום.

ההורים הגיעו אליה לחדר. לאה האם חיבקה את שרה ואבא הרגיע אותה: "אנו אוהבים אותך שרה שלנו…יש לנו בשורה טובה עבורך. הרב הגדול ביקש את ידך. את תהיה הרבנית הדגולה ותגורי בבית הגדול של הרב". שרה שמחה שהנקמה הראשונה מגיעה אליה כל כך מהר. היא חיבקה את לאה אומרה: תודה אימא!!תודה אבא!! אני שמחה להיות אשתו של הרב המכובד. אני אהיה רבנית ואתם תהיו הורים של רבנית". האב אמר: "אני היום לא בן ישיבה כי אם מלמד בעל משכורת חודשית נאה וכמו כן אנו גרים היום בדירה גדולה ומרוהטת במיטב הרהיטים. האל עזר לנו וטוב לנו הכל בזכותך".
היא כעת קרובה מאוד מהנקמה הראשונה: הנקמה מהרב הגדול ומכל מה שהוא ייצג. היא חיכתה למסיבת הנישואין והמעבר אל ארמונו של הרב.
היא שיתפה פעולה והשתתפה בכל הסידורים לחתונה מהרב הגדול. לשמחתו של הרב לא היה גבול. הוא חלם על שרה שתנעים לו את לילותיו.

החתונה נערכה בחצר הענקית של השכונה. ואליה הוזמנו כל המי ומי בעדה החרדית בארצות הברית ובעולם כולו. גם המוני העם השתתף במסיבה הגדולה. כולם היו מרוצים. שרה, שמהיום היא "הרבנית" הפגינה שמחה ואושר. החתונה היתה שיחת היום בכל העולם החרדי.
שרה עברה לאחר כבוד לגור בארמון הרב, הארמון בו עבדה כעוזרת בית. היום כל הארמון היא שלה, היא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה. הרב הגדול
היה שבוי בקסמה והיה נכון לעשות את כל אשר תבקש.
ולשרה היו בקשות:
לנתק את יחסיו עם הבנים שלו
לרשום את הארמון בשמה
להקציב להורים שלה שכר חודשי הולם
לרשום את הבית אליו עבור הוריה על שמם.
ולשנות את הצוואה כך שהיא תהיה היורשת היחידה.
הרב ניסה להתקומם..
ניסה להתמרד..
ניסה לשנות את החלטתה…
ניסה לדבר אל לבה
ניסה לשכנעה להיות מתונה יותר
אך הכל לא הועיל לו כי אם סירבה לבקשה אחת שלו, היתה רוגזת עליו ולא באה אליו בלילה למיטה. מזה הוא חשש..הרחוק ממנה בלילות היה ממוטט אותו. הוא היה שבוי שלה. עשה את כל אשר רצתה.

שמואל המשיך לעבוד בגינה של הארמון. לא האמין למראה עיניו כאשר ראה את שרה שהפכה לרבנית מתנהגת בצורה כזו. הוא לא ידע מה היא מתכננת. באחד הימים הזמינה אותו לחדרה. היא ישבה ובמשך שעות סיפרה לשמואל את כל אשר היא עברה. היא הסבירה כי כל מטרתה היא לנקום. לנקום ברב הגדול שחשק בילדה הצעירה יותר מנכדתו…הנקמה הזו התגשמה אך לא במלואה. היא הוסיפה: "שמואל שלי!!! אהוב נפשי כעת אני כולי שלך. אני הרבנית המאוהבת עד שיגעון בך אהובי. אמרתי לך מזמן שאתה הוא אהבתי הראשונה וגם האחרונה. אני מבטיחה לך כי אתה תהיה האהבה האחרונה שלי".
שמואל לא יכול היה לסרב להזמנתה של שרה.
כולו היה להוט להתקרב אליה….
להריח אותה…
לנשום אותה….
שרה!!! עליה חלם ימים ולילות
כעת היא שלו..
היא לא שייכת לרב…
הרב רק כלי להגשמת מטרותיה.
אהובה האמתי הוא שמואל.
וכך עברו כ-3 שנים. היחסים האסורים עם שמואל המשיכו ואף גברו. היו נפגשים בכל מיני מקומות בארמון הגדול ומתנים האהבים. שרה שלטה ברב הגדול, ובכל העובדים יד רמה. היא הרגישה סיפוק עצום כשהשפילה או פגעה באחד העובדים או בקרובי הרב ותלמידיו. היא ראתה בכך כנקמה עבור השנים בה חיה במרתף המצחין שהיה לביתה. היא ראתה כנקמה בעובדים של הארמון וזכרה את הימים שעבדה שם כמנקה וסבלה השפלות ועלבונות. היא נקמה ברב על כך שחשק בה כשהוא מבוגר יותר מנכדתו. כל פעם ששהתה עם שמואל ובגדה ברב היתה אומרת לעצמה: "אוי איזו נקמה מתוקה!!"

באחד הימים הפתיע אותם הרב במצב מביש כשהיו שניהם יחד מחובקים במיטה. הרב לא יכול היה לפצות את פיו אפילו במילה אחת. הוא קרס ונפל ארצה. הובל לבית חולים הובחן כמי שלקה בשבץ לב. אושפז כחדש ימים והוחזר הביתה. הוא נצטווה להיות רתוק לביתו, להמעיט בפעולותיו, ולשמור הכל התרגשות. כל התרגשות עלולה להוביל לתוצאות חמורות ולהתדרדרות של בריאותו. הועמד צוות רפואי קבוע שגר בארמון ושמר על הרב במשך כל 24 שעות היממה.
שרה ניהלה את הארמון והיתה היחידה שקבעה מי יראה את הרב, מי לא יזכה לראותו, מי יתפלל עמו ומי ישמור אותו. היא מינתה את שמואל למנהל לשכת הרב. רק הוא, בהתייעצות עם שרה קבע מי יבקר את הרב ומתי. לילדי הרב ונכדיו וקרוביו הוקצו מספר ביקורים שלא עלו על שני ביקורים לחדש.
באחד הימים שרה שהתה עם הרג בחדר בו שכב. היא הזמינה את שמואל לחדר, חיבקה אותו לפני הרב ואמרה לו: "אני בוגדת בך כל השנים עם אהוב לבי". הרב הביט לשרה בעיניים וניסה לפתוח את פיו אך לא היה יכול ומיד התמוטט. הצוות הרפואי קבע את מותו משבץ לב.

שרה ושמואל החלו בהכנות להלוויה ולקבורה של הרב. הם רצו לערוך הלוויה מכובדת ומפוארת כיאה לרב גדול. הזמינו צוות גדול שעסק בהכנת כל הסידורים . כל העדה החרדית של ארצות הברית ושל העולם כולו עודכנו במות הרב הגדול ושלחו שליחים שהשתתפו בהלוויה. חולקו כספים ומוצרי מזון לכל העניים של ברוקלין. בהלוויה השתתפו אלפים והיא הוקרנה על גבי מסכים גדולים בכל רחבי ברוקלין. כמו כן היא שודרה באמצעי התקשורת השונים.
שרה לבשה שחורים לאות אבל על מות הרב. היא הצליחה לשחק את המשחק ולהיראות כמי שנהרס עולמה וכמי שאיבדה את חדוות החיים. הצליחה לרמות את כולם. היא התנהגה כאלמנה שאיבדה אל כול עולמה במות הבעל היקר שלה.
כעבור מספר חודשים עורכי הדין פתחו את הצוואה של הרב וחשכו עיניהם. הרב הוריש את כל הונו רק לשרה. היא היתה היורשת הבלעדית. נשללו מכל בניו ונכדיו זכיות כל שהם. בסוף הצוואה נכתב:
"היורשת רשאית להחליט למי לתת וכמה כספים, או רכוש או כל טובת הנאה. היא ורק היא מוסמכת לחלק את ירושת הרב".
הילדים ניסו להתקומם….הם פנו לרב הגדול שהחליף את הרב שנפטר וביקשו: "אנא כבוד הרב, לא יכול להיות שאבא ישלול מבניו כל ירושה שהיא .הצוואה בטח זויפה…. הרב הדגול קבע סופית:
זה פסק הלכה סופי ומחייב את כל הנוגעים בדבר.
—כבוד הרב הגדול ז"ל השאיר צוואה שנפתחה לאחר מותו
—הצוואה נבדקה ואושרה כצוואה המקורית שהרב השאיר
—הצוואה לא זויפה וכל מה שכתוב בה הוא רצון הרב
—הרבנית החסודה והנכבדת שירתה בנאמנות ללא גבול את הרב ז"ל
בשנותיו האחרונות. בלעדי עזרתה הרב היה חי בדיכאון מר
—אלמנת הרב המנוח, כבוד הרבנית שרה, היא אישה נדיבה ורחבת לב.
—בצוואה ניתנה הרשות לכבוד הרבנית לחלק למי שהיא תקבע, מה לתת
וכמה לתת.
—החלטת הרבית שתחיה, היא סופית ולא ניתנת לערעור.
—כל מי שרואה את עצמו קרוב לרב המנוח או כל מי שהוקיר אותו
רשאי לפנות למנהל לשכת השר האדון שמואל ולבקש את חלקו
בירושת הרב המנוח והוא מקבל ללא עוררין את קביעתה של הרבנית
כל הבנים, הנכדים, הקרובים, העניים, וכל מי שראה את עצמו כזכאי ליהנות מירושת הרב פנה את שמואל בבקשת עזרה. שמואל ושרה קבעו למי לתת וכמה. הם נדברו ביניהם שיחלקו חלק גדול מהירושה לזכות העניים בעיקר ופחות לבני המשפחה שיש להם די והותר כדדי לחיות בכבוד. הם דאגו לפרסם ברבים את מה שהם חילקו ולמי.
הם מכרו את הארמון ואת מרבית נכסי הרב ואת התמורה חילקו לכל העניים של ברוקלין. את הילדים, הנכדים והקרובים זיכו בחלק מהירושה רק לאחר שבדקו אם באמת הם זקוקים לעזרה.
לאחר שמכרה את הארמון היא עברה לגור בדירת 3 חדרים פשוטה. את כל העובדים היא פיטרה לאחר שנתנה להם פיצויים מתאימים. כל העדה החרדית דיברה על טוב הלב של הרבנית החסודה. כולם הוקירו ואהבו אותה.
עד כאן תמה נקמתה מהרב ומהסביבה החרדית.

כעת היא צריכה לתכנן את הנקמה מההורים. כיצד תעשה זאת? מצד אחד היא לא רוצה להזיק להם כי הם בכל זאת, גידלו אותה באמצעים המוגבלים שהיו ברשותם. הם לא יכלו לעזור לה יותר. הם היו כבולים בכבלי הכללים הנוקשים של העולם החרדי. לא יכלו לסטות ממנו בכלל. הם הקפידו למלא את כל המטלות שהוטלו עליהם על ידי הגבירים ובעלי השררה. איש לא בא לעזור או לשאול כיצד להאכיל 14 פיות רעבים. האבא למד בישיבה ולא עבד. הוא יכול היה לעבוד ולכלכל את בני משפחתו אך הוא העדיף לחיות בעוני הנורא בו חי ולבד שהבריות יראו בו כבן ישיבה.
האימא המסכנה שכל עול הפרנסה נפל על כתפיה.
היא עבדה בבית ושירתה את כל 13 הנפשות של משפחתה. כדי להתפרנס היא גם עבדה בחוץ. וכשהגיעה הביתה סחוטה, הכינה את האוכל, ביצעה את הניקיון, את הכביסה. דאגה להשכיב את הילדים הקטנים. כל הזמן הזה האבא שחזר מהישיבה, במקום לעזור בבית הוא התיישב וצעק: "לאה!! למה האוכל עוד לא מוכן? מהרי ותביאי לי את הארוחה". כשהאוכל הגיע אליו החל לאכול לבדו בתיאבון רב ולא שאל אם הילדים אכלו או לא. לקראת חצות לאה המסכנה הגיעה למיטה הרוגה מעייפות ואז הבעל התחיל להתעסק איתה. כך היה במשך כל 10 ההריונות. הוא לא הסתפק ב10 ילדים ורצה עוד, אך רופאת הנשים הבהירה לו כי לאה לא תוכל יותר ללדת כי בלידה האחרונה כרתו לה את הרחם.
שרה התלבטה:
איך אני יכולה לנקום באימא המסכנה?
האם לא מספיק לה מה שהיא עברה?
היא לא היתה המובילה כי אם המובלת
היא בטח לא אשמה
אולי אבא העצלן, האנוכי, הוא האשם
בטח שהוא האשם בכל. בזה שלמד בישיבה ולא עבד, בזה שהביא ילדים לעולם כדי שיהיו את חיי העוני המרוד של משפחתו
את האבא צריך להעניש …אבל איך?…..איך לנקום בו בלי לנקום באימא?
שרה חשבה שתוכל לעשות זאת באמצעותו של שמואל "העיראקי".
כעבור שנה ממותו של הרב הגדול. שרה הספיקה לחלק את מרבית הונו ונכסיו של הרב לעניים ולדלי האמצעים. לא נשארה אף משפחה ענייה שלא זכתה בחלק מהירושה. לה עצמה לא השאירה הרבה:
היא עברה מברוקלין לתוך העיר ניו יורק
דירת 3 חדרים בבית משותף ולא מפואר
רהיטים פשוטים
סכום כסף קטן שאיפר לה ולשמאל לפתוח עסק קטן
את הדירה בה גרו בני משפחתה מכרה ואמרה לאבא שלה: "מכרתי את הדירה בה אתם גרים היום. אם אינך רוצה לחזור לדירת המרתף המצחינה עליך לעבור עם המשפחה לדירת 6 החדרים שקניתי עבורכם בניו יורק. אתם חייבים לעזוב את ברוקלין ולעבור לסביבה לא חרדית, בשכונה המאכלסת משפחות מכל הדתות ומכל הגזעים.
תנאי שני שהתנתה לאבא שלה היה: "תפסיק ללמד בישיבה ותתחיל לעבוד כדי לפרנס את המשפחה".
לאבא לא היתה ברירה ועשה את כל מהשרה ביקשה:
הוא עבר דירה לניו יורק …..הפסיק ללמד בישיבה
התחיל לעבוד בחנות ירקות…….גם הילדים שינו מקום לימודים
הם למדו בחינוך דתי את לא חרדי
אבל כל החניכים היו אשכנזים. לא היה אף "שחור" ביניהם.

באחד הימים שרה הופיעה בבית ההורים מלווה בשמואל. האבא החסיר פעימה, עמד כמאובן ולא ידע מה להגיד…ניסה לדבר אל המלים נתקעו לו בפה. שרה פנתה לאבא: "אבא !! תכיר…זה שמואל, הוא מבקש את ידי". האבא השתולל:
לא יקום ולא יהיה הדבר הזה!!!
אני לא אקבל את העיראקי הזה אל משפחתי…
לא אקבל פראנק ושחור למשפחתי!!
הדבר הזה לא יקום ולא יהיה

את אלמנת רב גדול..
אסור לך לעשות דבר כזה….
את חייבת להתחתן אך ורק עם רב גדול".
שרה צחקה.
זו הנקמה שלי…
.אני אתחתן עם שמואל
יהיו לי ילדים אולי חצי שחורים וחצי לבנים
אני אדאג לחינוך האחים שלי חינוך דתי נורמאלי ולא חרדי
אדאג שאימא תפוצה פיצוי נאה של אהבה מבני משפחתה
עבור כל שנות הסבל שסבלה.
האב איבד שליטה, קם במטרה להכות את שמואל. לאה והילדים מנעו זאת ממנו. הוא יצא את הבית ברוגז כשהוא צועק:
אני לא האבא שלכם…… אתם חוטאים…..לא תראו אותי יותר"
האבא ניתק מגע עם משפחתו
חזר לברוקלין
לישיבה.
גר בחדרון שהישיבה הקצתה לו
ולא ראה את ילדיו ואת לאה ושרה יותר.
זה לא הפריע לשרה.
זו היתה הנקמה המתוקה שלה.
היא נישאה לשמואל ויחד עמו הקימה משפחה דתית.
גם כל האחים והאחיות שלה השתלבו בעולם הדתי וזנחו את העדה החרדית.
הם גם לא שאלו שלום האב שחזר לברוקלין.