נקמתה של הפושעת- פרק ראשון

"לא פעם היו קוראים לי ה"קשוחה", ה"ערסית", ה"ילדה הזו שמסתובבת עם הספרדים", ה"זונה". אבל עכשיו אני מעבר. הרבה מעבר לזה." כתבה כרמן רוזה אלינורס בכריכה של המחברת שלה, היא חתמה באיטיות את שמה. את שם החיבה שהמון אנשים קראו לה כך, אבל רק שני אנשים העיזו, הצליחו, ניסו להשיג את תשומת ליבה כאשר קראו לה ככה.
"כ-ר-מ-י-…." היא אמרה כול אות כאשר חתמה. הכתב שלה יצא מעוגל ויפהייפה, הדיו של העט הסגול הבהיר רק גרם לזה להיראות יפה יותר, עדין יותר, מתאים יותר… אבל לא לה. לא לכרמן רוזה אלינורס.
היא נאנחת, מסיטה את שיערה הבהיר, על גבול הלבן, אחורה. היא מניחה את העט על המצעים הכחלחלים של המיטה, והדיו מכתימה אותם, זולגת באיטיות על הכרית.
"אוי, שיטנס" ממלמלת כרמן. היא הופכת את הכרית ומעיפה בכעס את העט על הרצפה. והוא מפסיק לזלוג. "לך לעזאזל אמיגו". היא קמה מהמיטה, לוקחת את העט ומתיישבת, לועסת את הקצה שלו באיטיות.
היא נאנחה פעמיים, ואז, מתוך שעמום, וחוסר רצון לעשות דבר אחר כנראה, היא לקחה את המחברת שלה והמשיכה לכתוב. היא פתחה את כירכת הפלסטיק הגמיש, שהיה מעוטר בפרחים סגולים וכחולים יפהייפיים, שהשתלבו זה בזה צורה מושלמת. שלא מתאימה לכרמן.הפלסטיק הגמיש והמחוספס כמעט ושרט את ידיה העדינות, שרפרפו על הקצה שלו, ובמהירות העיפו אותו בחוזקה, כך שהכריכה כעט ונתלשה. כרמן המחייכת העבירה את הדף עם החתימה שלה, שהיה נעים יותר ועדין יותר מהכריכה, בוהה לרגע בדבר המוזר הזה שיצרה ידה לפני כמה שניות, ואז מעבירה אותו בתנופה חלשה יותר.
היא קוראת שוב את מה שכתבה, בקול.
היא קוראת את זה בקול בפעם השנייה, חזק יותר. עייניה התמלאו דמעות. היא רצתה את זה כול כך. להיות אחרת. להיות הערסית, הזונה, הקשוחה, זאתי שמסתובבת עם הבריונים הספרדים בשכונה. היא רוצה את זה יותר מידי. ראשה ומחשבותהי עסוקות בזה יותר מדיי, כך שהיא הולכת לפסיכולוג ומשקרת. הולכת לפסיכולוג ושותה. הולכת לפסיכולוג ומנסה להתאבד.
"את מטומטמת" היא כותבת. הדיו מותזת לכול מקום בדף, יוצרת כתמים מכוערים. "את משקרת" כרמן מוציאה לשון מרוב מאמץ, היא מתחיהל להזיעה, מבינה שעוד רגע תחצה גבול שממנו לא תוכל לחזור, אבל היא ממשיכה. השוונג הזה… היא לא נותנת לו להיגמר "תמיד. בקשר לניקו, בקשר לפבלו, בקשר למאדי ג'ייני ומישל… בקשר לכולם!" היא מפסיקה לחצי שניה, אבל רק בשביל להסניף באפה, לחשוב רגע עד איפה היא מגיעה… ואז ממשיכה. דמעות יורדות בעייניה "את מאמינה בשקרים האלו, ממציאה דיאלוגים בינך לבינם. מנסה לגלות כשרון מיוחד שאיכשהו יגרום להם לשים לב אלייך… את לא מבינה שהם אל שווים את הטרחה הזו?! שאת לא שווה שאת הטרחה הזו? שהטרחה הזו אל שווה אותך?!" כרמן נאנקת וממשיכה "מי יכול היה להאמין שאפשר לסבול אותך?! את כול כך מטומטמת חסרת תקוות, כזו מפגרת כשאת מתחיהל עם כול בן רק בשביל להיות אטרקטיבית…ואחרי זה עוד משקרת לכולם ואומרת שאת לסבית, אני די בטוחה שאני אראה אותך יוצאת מהארון" כרמן מגחכת מבעד לדמעות, היא מצמידה שוב את העט לדף הדק והלבן, שעעכשיו היה כמעט כולו מלא בכתמים סגולים חצי- מיובשים, מלאים בנצנצים שנראים בעייני כרמן ילדותיים מדי. אבל משהו מונע ממנה. הרגשה מוזרה בבטן מבטיחה לה שמשהו הולך לקרות. היא עוזבת את העט, שנוחת על המחברת, הפעם לא נוזל, ומביטה לצדדים כזאב מאויים. עייניה החומות, עדיין מלאות בדמעות, התחילו להתייבש ונמלאו בחשש וסקרנות. נצנוץ קטן כזה, ועייניה היו פעורות לרווחה.
השניות של המתח יסרו אותה. אחרי כמה שניות היא הייתה מוכנה לקחת שוב את העט ולהתחיל לכתוב, אבל לא.
הפלאפון צלצל, כרמן קפצה מבהלה, ואז, בריצת הספרינט הכי מהירה שלה היא לקחה את הטלפון מהכונן שלו וענתה.
"הלואו?" היא שאלה. היא ידעה, הי קיוותה שזה יהיה מישהו. מישהו שהיא כול כך רוצה אותו! כול המ שהיא כתבה נידף מראשה, דמעותיה ההתחלפו במהירות לחיוך, כול מה שכתבה פתאום נראה לה, כול כך שולי!
נשימות קצובות ונעימות שהכירה נשמעו. "ניקו" היא מלמלה כול כך בשקט, כך שלא שמעה את עצמה. רק שפתיה נעו. אבל שמו נע בראשה במהירות ונשמע בכול תא ותא בגופה. גופה פעם. היא שמחה.
"לא ידעתי שאת עוסקת בזונות" היא שמעה את קולו. לא, זה לא אתה. זה פדופיל. זה הדבר הראשון שעלה במוחה. היא רצתה לשאול "מה?" אבל לא יכלה. לא הצליחה. גופה הפסיק לפעום, וןהיא נחתה על הרצפה. "מאיפה-" היא נסתה להגיד, אבל לא יכלה. רק שפתיה נעו. "כרמן רוזה".
והיא ממנתקת.