נקמתה של הפושעת- פרולוג

באותו יום ניקו לא הרגיש טוב במיוחד. בהתחלת היום הוא חזר מבית מהכנסייה שליד הבית שלו (אליה הלך בפעם הרא/שונה בחייו), לבוש לבן וצחור, ולאחר שעתיים תמימות של תפילה חזר הביתה וראה את הילדה הקטנה הזאתי שתמיד מפריעה לו יוצאת מהבניין, אוזניות "ביטס" מזוייפות מודבוק חזק אל ראשה הקטן והבהיר מידי, והמוסיקה המוזרה שלה, יפנית מוזרה שאי אפשר להבין מעורבבת עם שיר שניקו אוהב יותר מידי, נשמעה לפחות לרדיוס של קילומטר. היא נפנפה לו, וחייכה אליו. ניקו הסתתכל עלייה, זאת אומרת, ניסה הלתסכל דרכה. טיפה מתלעם. אביו,ששם לב אלייה עוד 4רק כשיצאה מהבניין, תקע מרפק בבטנו השרירית של ניקו. הוא התעשת. אבל הילדה ספקיה כבר לעצור, להתסכל עליו במבט עקום ושוב לנפנף. הפעם בהתלהבות מופרזת. הם המשיכו ללכת. ניקו החזיק את ספר התפילה בחוזקה. מפחד. שותק. ברגע שעברו לידה הוא מלמל "היי" בקול עמוק שנועד להרטיע אותה. אבל היא המשיכה ללכת. מסדרת את המשקפיים שלה. ניקו היה די בטוח ששמע אותה מיבבת ומקללת בספרדית.
ניקו מניד בכתפיו ונכנס הביתה. מבטה של כרמי, שתהעקשה שיקראו לה כרמן רוזה, עדיין תקוע במוחו. עם המקפיים והפה הצר והעיינים הירוקות בהירות, על גבול הצהוב.
הוא הניד בראשו ונכנס אל תוך הדירה היפה והמפוארת שלהם. הוא לא מביט במה שסיבו, אלא רק זורק את התיק שלו על ספת העור, מלטף את ראשה של סטלה, החתולה שלו, מוציא מהפריזר שניצלים, מחמם, טורף, מכניס הכול למדיח ונכנס אל החדר.
"ילדה סתומה" הוא מגחך. נזכר שוב בכרמי."אוף איתך, יא קרצייה" הוא יוצא לרגע מהחדר, בודק עם הוציא את המפתחות מהדלת. הוא מתקרב אל הדלת, פתח אותה בתנופה וומוצא את המפתחות שלו שוכבים על השטיח שעליו כתוב בספרדית רהוטה: "בורכים הבאים אל הבית, אמיגוס". ושוב, זה הזכיר לו את כרמן רוזה. הוא נוחר נחרת בוז ולוקח את המפתחות.
מתחתם נחה חתיכת נייר קטנה. בגדול של שתיי אצבעות בערך.
הוא מתכופף, מסתכלת עלייה תחילה (חושד שאולי, יש מצב, הכי קלוש שבעולם, שזו פצצה). מחכה כמה שניות. ואז נוגע בדף.
בלי שליטה הוא לקח את הדף הקטן, נכנס אל הדירה, סגר במפתח את הדלת, זרק את המפתח על הספה ורץ אל חדרו. מחשבות חסרות פשר התרוצצו במוחו. את רובן נעל מאחורי סורג ובריח ממזן, והן לא צצו לפחות שנתיים. אבל לא.
הוא מתישב על מיטתו (שיש לה מצעים של גיטרות חשמליות בכול עיצוב אפשרי ועדכני ומודרני שקיים) ובלי בכלל להתסכל על הכיתוב הוא סוגר את עיניו, ומתחיל למשש את הדף.
מודע לטמטום שהוא עושה.
"גם ככה אין אף אחד בבית" הוא מחייך ואומר לעצמו "אז מי ישמע אותי?"
הוא נושם עמוק ומתחיל. ספק צורח ספק לוחש "דף ממדפסת בקומה חמש, זה בטוח, חדש מאוד. העט הוא עט פיילוט שחור ונוזל, יוצר לפני שנה וקצת. זאת אומרת שאין להם כסף יותר מידי…."
"שוש!" הוא אמר לעצנמו בראש "תן לעצמך להינות מיזה, מהתעלומה. אל תפתוק אותה!".
שוב אותם מחשבות ננעלו תחת סוגר ובריח. הוא פתח את עיניו.
"רוצים שירותי זונות?" היה כתוב בפתק. נ יקו לא נרטע. הוא כבר ידע הכול. אבל מה, הוא חשב לעצמו, יאללה, נזרום עם זה כמו כולם, אמיגו "התקשרו עכשיו!" והיה כתוב מספר טלפון לא מוכר.
ניקו חייך. הוא לקח את הפלאפון של הבית, ספק צוחק ספק בטוח שזה לא נכון, וחייג את המספר באיטיוצת, לוחץ על כול כפתור כול פעם בצורה אחרת, באצבע אחרת, וגורם לתהליך להיות עוד יותר קשה ואיטי.
הוא לחץ על הלחצן הירוק.
"הלואו?" ענה לו קול מוכר. "שיט!" הדהד בראשו של ניקו. אבל הוא שתק. חיוכו מתמתח עוד יותר.
"לא ידעתי שאת עוזקת בזנות" הוא אמר בחלקלקות, מודע עד כמה הוא פוגע בה "כרמן רוזה".