נקמה

הם עוברים על פניי כל יום.
אני חייב לראות אותם כל יום.
חוץ מבכמה ימים בשבוע ובחופשים
שאני לא נמצא בבית הספר בכלל.
וגם בחופשים.

כל יום שעובר אני מחפש נקמה.
כל ההשפלות שאני עובר בגללם.
כמעט כל יום.
כמעט כל יום אני צריך לסבול את ההצקות שלהם.
את ההשפלות שהם מעבירים אותי.
את כל הירידות שלהם עליי.
את כל ה"בוא רק רוצים לדבר איתך" שבסוף מסתיים במכות.

אי אפשר לכתוב עד כמה אני מתעב אותם.
הם באים אליי עם הרמקולים שלהם שמנגנים "מוזיקה",
לא סובל אותם. ואת ה"מוזיקה שלהם"

הם יורדים עליי.
הם יורדים על צורת הלבוש שלי.
על צורת המחשבה שלי.
על הטעם שלי במוזיקה.

אבל, הם המסכנים.
הם האלה שהולכים עם הזרם ולא יודעים מה הם מפספסים.
ועל זה אני שמח.