נקייה

הלב מדמם, יחד עם ידיי. הוא נוטף, אבל לא בדם. בצעקות. בקללות. ובמיוחד מהמשפט, "תמותי כבר, אף אחד לא אוהב אותך".
זה נכון. אף אחד לא אוהב אותי. תמיד צועקים, תמיד נוזפים. "תהיי ילדה טובה", כך אומרים. מגיל חמש. ואולי זה הילד הג'ינג'י השובב שתמיד משחק בחול שפך דלי של חול על חברו? אולי זאת הילדה עם השיער החום והיפה גנבה את המפתחות של המורה? אולי זו הבחורה שרצתה להתנקם בי וכתבה על דלת המשרד של המנהלת "לסבית", ומתחת חתמה בשמי? אין לי חברים. ההורים שלי שונאים אותי, ואחותי הגדולה ברחה מהבית בגיל שש- עשרה.
אני לבד.
אני מרגישה איך הלב שלי מתרוקן לאט- לאט, זוכרת את ההרגשה שהוא עומד להתמלא שוב. אני לא בוכה. אני לא צועקת. אני רק חורקת שיניים כשאני שוב מרימה את הסכין, ממשיכה להרגיש את רצפת האמבטיה הקרה כנגד גופי העירום, מעבירה אותה לאט- לאט על זרועי. האמבטיה ממשיכה להישטף דם. דם וקללות, בעיטות, צעקות. אני ממשיכה להרגיש את הכאב הצורב על הקו שעליו עוברת הסכין. אני ממשיכה לראות את הדם האדום, הטהור, היוצא מהקו.
אני ממשיכה לגרום לעצמי לצלקות. ללכת בחולצות קצרות, כדי שכולם יראו. שכולם יראו את הכאב. את הכעס, העלבון. אני עושה את הצלקות כדי שכולם יראו מבחוץ את הצלקות שיש לי בלב. הכל שקט סביבי. ההורים לא בבית. רק טפטוף הדם אל תוך האמבטיה נשמע. הלב כבר התרוקן לגמרי. סיימתי. אני יוצאת מהאמבטיה, נותנת למים ולדם להישטף בביוב. מים, דם ולכלוך. משפטים נוראיים. אני שוטפת את כולם בביוב. הם כבר לא מפריעים.
האמבטיה היא כמו הלב שלי. היא נקייה לגמרי מכל רוע של אחרים. מדם. מדמעות שכל הזמן מאיימות לזלוג. היא נקייה.
אני מסתכלת על ידי המדממת. הדם והחתכים יוצרים אות אחר אות, עד שנוצרת מילה. המילה שנוצרת היא, "נקייה".