נפש מתה

"את עזבת" קולי שטוח וחסר רגש.
"אבל חזרתי" היא אומרת ובעיניה בקשה לסליחה.
"מאוחר מידי" אמרתי וקמתי ללכת.
"למה?" היא שאלה ותפסה בידי.
"משום שאני כבר מת" אמרתי באותו קול שטוח.
"אני כמעט בטוחה שאתה עדיין נושם"
היא אמרה, מנסה להבין מה כוונתי.
"כן, הגוף עדיין עובד אבל הנפש כבר מתה מזמן"
אמרתי לה, אני אף אחד.
אני קליפה וטו לא יותר.
"אולי עוד אפשר להציל אותה" היא אמרה,
חושבת שזה משחק ופשוט צריך להגיד את המילים הנכונות.
"נפש מתה ברגע שהאנשים שחשובים לך מוותרים עלייך"
אמרתי לה, קולי לא מאשים ולא מסגיר שום רגש.
נראה כי רגש הוא מצרך יקר, ואין לי די בכדי לקנות אותו
ולכן למדתי להסתדר בלעדיו.
"ברגע שהם לא מסתכלים לאחור אפילו לרגע"
אמרתי לה.
"אז אתה אומר כי זו אשמתי?" היא שאלה בזעם נסתר.
"לא" אני אומר והיא נראית מופתעת.
"זאת אשמתי" אמרתי לה.
"משום שלא היית לי נפש ששווה תחייה"