נפשות במבוך (תנו ביקורת אם כדי לי להמשיך תדבר הזה בבקשה)

היום שבו הרגתי את עצמי, היה יום קייצי מייגע שכל אחד היה רוצה למות בו. כל הגוף נטף זיעה מוגזמת על גופי הנערי מלא ההורמונים שגרמו לו להזיע כמויות אדירות.
היום שבו הרגתי את עצמי, לא נגמר בתכנון הלוויה, הוא נגמר בבית חולים, כששכבתי והקשבתי לפעימות הלב שלי דופקות חזק בקירות חזהי, מנסה לפרוץ החוצה. גם הוא לא רוצה להיות פה ממש כמוני, גם הוא לא רוצה להיות ער.
אולי שנינו היינו רוצים להיות ערים אם היה לנו למען מה, אם רגע נוסף היה מציל, היה שווה את זה, אבל הכל מרגיש חסר תכלית.
אני אמורה להרגיש רגועה, בטוחה שסיממו אותי בחומרי הרגעה, אבל השיער שלי שמפוזר על כל הכרית וקצווה אחת נתקעת בנחריי מציקה לי כל כך.
הציור של ואן גוך שתלוי על הקיר ממש מול עיני ואני בוהה בו בלי למצמץ, עצם העובדה שזה ציור של ואן גוך, מעצבנת אותי, אין לי דרך להסביר את עצמי.
זה גורם לאש לבעור בתוך החזה שלי יחד עם פעימות הלב שלי שמכאיבות לי.
בלי להזיז את ראשי, הבטתי לפינה אחרת, רק עיני קיפצצו, ואז חסרי לואן גוך,
הם לא היו יכולים לתלות ציור של אמן פחות מדכא, הוא חתך לעמו את אוזנו ונתן לחברו, לדעתי, לא תולים ציורי אנשים משוגעים בבית לאנשים עם בעיות פסיכיאטריות.
אני אמורה להזדהות איתו בצורה מסוימת?
הוא מסובבת קצת את ראשי, הוא מרגיש כבד, כאילו הכל מסתובב אבל אני שוכבת ובקושי זזה, האף שלי סתום, לא נושם, כרגיל, עוד סיבה נוספת עבורי לבעור בטוחה, איך השנאה לכל קיומי מתעוררת.
הכאב ראש נובע מהחוסר חמצן בגלל האף המזדיין שלך.
אנחה רועשת נשמעת ממני, אני מרגישה כלכך ריקה, אני חושבת על מאיפה יוצא הקול של האנחה, האם הוא יוצא מבעד לשפתיי, אבל הן סגורות איך הקול נשמע כלכך החזק, אולי הוא יוצא מהנחריים שלי.
אני עוצמת שוב את עיני למין מצמוץ ארוך.
שוב ישאלו אותי למה.
אני שומעת צעדים, הדלת נדמה לי סגורה לחדרי, אני לא זוכרת, אני רוצה להאמין שהצעדים לא מתכוונים לחדור לחדר שלי, האנשים ששואלים למה.
לא תהיה לי תשובה בשבילם.
אני סוגרת את עיני כלכך חזק, כלכך במאמץ, אני מרגישה את הקימוטים שנוצרים מהמאמץ אני רוצה להכריח את עצמי להרדם.
הדלת נפתחת.
גופי מתכווצץ מחבקת את רגליי עם הגב אל הדלת. בד מכנסיי הבית חולים רך וכחלחל אני מתמקדת בצבעו, מתמקדת בצבע העדין הזה שפעם השתמשתי בו כדי לצייר שמיים שלפני הסערה, לפני החורף, כמו ביום קייצי זה, הצבעים נקנו בחנות ברחוב שצמוד לבית שלי, רחוב מאוד צבעוני ורועש כל כך, הרעש כל כך מעצבן.
מחשבה מדכאת
אני הרגשתי את הדמעות יוצאות מהעיניים שלי ואיך כפות ידי מזיעות. אני מפחדת, הפחד הוא כל כולי, הוא כל מה שאני, הרגש הכי חזק בי, האם יכעסו עלי האם יתחקרו אותי, אני לא רוצה שום דבר, אני רוצה להיות עם עצמי, אנוכי, אני לא רוצה לדעת למה התעוררתי פה ולא בחיים שאחריי, אולי בגן עדן או גהנום, אולי כפרח קטנטן בשדה ביפן, ואולי כמו תינוק חדש כאובר בבטן של אישה בספרד.
או אולי לראות רק חושך, כי הנה זה נגמר. אבל הנה, זה ממשיך.
הנשימות שלי מתגברות והצעדים מאחוריי גם, אני מנחשת שיש מאחוריי שני אנשים.
הצעדים נפסקים וקול נשי לא מוכר לוחש "הכל יהיה בסדר קטרין".
הקול שלה מרגיש מאוד נשי, היא נשמעת אלגנטית וחכמה, בצורה מסויימת, הייתי רוצה להחטיף לה, אולי מקנאה כי אני רוצה להישמע ככה, בקול יפה, אבל מיתרי הקול שלי בוגדים בי בכל פעם שאני רוצה לדבר וקולי נשבר כלכך הרבה פעמים.
לא הגבתי ולא זזתי, תקעתי את הציפורניים שלי בבד של המכנס, זה הכאיב קצת לרגליים שלי. אבל זה היה כלום, כאב קטן שיעבור.
"צריך לתת לה עוד" אמר שוב הקול של אישה. "ואז נוכל לדבר איתה, זה תהליך ארוך כשלא משתפים פעולה".
לאן הבאתי את עצמי לכל הרוחות והשדים, מה אבא שלי החליט לעשות איתי. והנה אני שומעת את קולו "עדיף שהיא לא תראה אותי, זה רק ידרדר את מצב הרוח שלה" הוא אמר בקול הכבד והעמוק שלו, שומעים בקולו את כל הסיגריות שהוא עישן, את הסרטן שבטח יש לו, ונפלט לו שיעול מפחיד, מדוע הוא לא מקשיב לי והולך לרופא.
באמת, בשביל מה הוא צריך אותי, אם הוא מתעלם כשאני דואגת, חוסר תכלית, חוסר הגיון.
אלוהים, איך שהכעס והעצבים בוערים בתוך החזה שלי מתערבבים עם הפחד שאני מרגישה עד קצות האצבעות שלי.
"אשתף פעולה כשהוא ילך, הוא צודק" הנה אני, משתפת פעולה, התת מודע שלי מכריח אותי לעשות את זה, אולי זה היציאה מהמצב שאני לא רוצה להיות בו, לתת לאנשי מקצוע לטפל בי ובאמת לתת לעצמי להיות כבר חלשה, כי כמה זמן אפשר להיות חזקה, לתת להם לחשוב שהכל בגלל שנפל לי בורג, ולא בגלל שהכוח והאנרגיה כבר נמוגה, כאילו החיים הם ערפד שמצץ את כל דמי שהזרים את כוח הרצון לחיים למוח שלי.
אני שומעת אנחות ולחשושים, אני לא רוצה שיעשו לי טיפול רע, אני רוצה טיפול מרגיע אני רוצה לשכב במיטה כל היום ולשקר לפסיכולוגים, שיחזיקו אותי פה כמה שיותר שיתנו לי לנוח עם עצמי, לעושת סטופ, לכל הבלאגן, אני מוכנה להתמסר, להתמסד ולהתחתן עם החדר הלבן עם תמונת ואן גוך בתוכו.
במובן מסויים אני בריאה, אולי אני לא צריכה להיות פה, אבל אבא שלי הביא אותי לפה, הבנאדם הטיפש הזה, עשה מעשה נכון, אני צריכה את זה, לא בשביל הטיפול הפסיכולוגי, אני בסדר. אני יודעת שאני בסדר.
אני צריכה את זה כי איש לא יגע בי פה, איש לא יכריח אותי לעשות מה שאני לא מסוגלת יותר לעשות.
אני חושבת שמצאתי את המחשבות החיובייות בתוכי והדמעות נרגעות, הפחד מתפזר, זה לא יהיה רע.
זה לא יהיה רע.
אני בסדר, ואני יודעת את זה, שאיני משוגעת.

כשאחרי נסיון התאבדות שאני כבר זוכרת במעורפל את הסיבות אליו, אבי משאיר אותי בבית משוגעים בלי להגיד להתראות, הרגשתי נטושה, כילדה קטנה ונטושה, פגיעה הרבה יותר.
וקצת, הערפל במוחי התחיל להתפוגג.
ממש באותו בוקר, סם הפסיק לדבר איתי, ממש באותו בוקר זהה, חברתי התנהגה כמו כלבה, באותו בוקר, אבי זרק את ארוחת הבוקר שהכנתי לו, היא הייתה טעימה, אני יודעת את זה כי אכלתי אותה לבד.
הוא לא טרח להבית באוכל, הוא לקח וזרק אותו כמול עיני אמר שעבדתי סתם. הייתי קוראת לזה חוסר טקט.
מכאן הערפל ממשיך.
אולי אם הדברים האלו היו קצת שונים, לא הייתי מנסה לשים קץ לחיי, אבל זו לא הייתה מחשבה פזיזה, סם ואני ממזמן התרחקנו וחברתי רבקה ואני ממזמן הפסקנו לסבול אחת את השניה ברוגע.
ממזמן התחלתי לשנוא את האנושות, ואם אני בנאדם שחיי בין בני אדם איך אני אמורה להתקיים ברוגע ורצון? אני מתעוררת בבוקר וכל דבר בחדרי מיוצר על ידי אדם, אני שומעת מבחוץ מכוניות שמעירות אותי מוקדם מדי זה מיוצר על ידי אנשים ובטלוויזיה רק אנשים, חוץ מבערוץ נשיונאל גיאוגרפיק היפיפה.
בעלי חיים עדיפים על בני אדם, אבל אפילו אוכל מועדף על אנשים, זה הזכיר לי שאני רעבה.
אמצא את עצמי כקניבלית בסופו של דבר.