נפילה לתהום.

צלילי פסנתר שקט ברקע, דמעה נוזלת על לחיי באטיות. נר בוער בלהבה קרירה, מעלה את כל הזיכרונות מהתהום העמוק שאליו הם נפלו. אך אי אפשר לשכוח אותם. מילים חסרות משמעות מתנגנות בראשי, בלבי ישנה משמעות למילים הללו. משמעות כואבת ומלאת צלקות.
צלילים חסרי מנגינה, שקרים בכל פינה, צצים ובוהים בי בסקרנות. אני מתרחקת מכל אחד, רוצה להישאר ליד התמונה, והלהבה הקרה שמרקדת בלי תנועות. מלמולים נחשפים לקצב, המהומה גוברת עליי. אני נופלת אל תוך תהום הזיכרונות, שורטת את עצמי ומשאירה צלקות נצחיות. צרחות נפלטות מפי, כאשר הזיכרון מכה בי שוב ושוב, לא עוזב אותי לרגע. כבר לא מסוגלת לצרוח, פי לא נפתח. אך אני חייבת לחזור, לטפס כדי להגיע לקצה התהום, לנסות להצליח במשימה שלה, אך היא לא הצליחה – העולם האכזרי קטע אותה. אך אני לא מצליחה, אני ממשיכה ליפול בחוסר מעש. אני רוצה להחזיר אותך לחיים, להעיר אותך אל העולם חסר הרחמים, אך אני לא יכולה. ולא רוצה שתסבלי עוד.
חיוך חסר כל מטרה מכסה את פניי. חיוך שעליו מוכתמים כל חטאיי, פחדיי, וזיכרונותיי הכואבים ביותר. איני רוצה שתראי את החיוך הזה. הוא נורא. הוא חושף את כולי לעולם. אני רוצה להישאר בין הצללים, עם הנר שמזכיר לי אותך, הנר שלהבתו אינו חמימה, היא קרה. אך החיוך חושף, כל מה שנותר עליי הוא להמשיך לרקד למנגינה בלי קול, לצחוק כשאני מפחדת, ולהתחבא כאשר אני שמחה. אך איני רוצה לסגור את עצמי מבפנים. השירים הם אלה שיצילו אותי. אך אותך הם כבר לא יכולים להציל. שירים.. בלי מילים. שרה בקולי קולות בלי שום צליל. הדמעות הפסיקו לזלוג, כי הכרחתי אותן להפסיק. אך אני ממשיכה לבכות מבפנים, צורחת ומייללת. אני לא רוצה לסגור את עצמי מבפנים, אך כבר עשיתי זאת. והמפתח למנעולי נעלם ממזמן. כאשר את נעלמת. המפתח נעלם. התהום עמוקה מכפי שחשבתי, אני בועטת באוויר בחוסר אונים, צוללת אל תוך ים הצלקות הנפשיות. אני אנוכית. אני שקרנית. אני טיפשה. לא יכולתי להצילך. אני פשוט ישבתי. מקשיבה לבשורות הנוראות מכל. אך באותו גיל איני הבנתי. הייתי עוד קטנה, עם תמימות מלאה וילדות מקסימה. התמימות קרסה, והילדות אבדה לי. אני אמצא אותה, הבטחתי לך. אך אני לא. אני עדיין אבודה, בים זיכרונות. זיכרונות כואבים. אך איני רוצה לשכוח, איני רוצה לוותר עלייך.
כבר אין לי עם מי לדבר. אין אחד שיבין אותי. את הרגשות הסוערים בי מאז אותו יום נוראי. מציירת ציורים בלי צבע, מוחקת את עצמי בלי מחק, צורחת לעולם וזועקת. בלי חבר לידי. את חסרה לי. אין מי שיעודד אותי. והנה אני, זונחת את העולם. הנה אני, מלאת כאב וחרטה. ראשי מושפל מטה, מביט אל החושך שיעטוף אותי בעוד רגעים ספורים.
חושך. שקט. צלילים חסרי קול. מילים חסרות משמעות. מוות חסר חיים.