נערה חזקה

היא הייתה חזקה, כל כך חזקה שהיא נראתה כמו נערה רגילה.
היא ידעה לשמור הכל בפנים. את כל הסודות הכמוסים ביותר, היא ידעה להסתיר. האפלה בתוך תוכה התעצמה. אבל, אם הייתם מדברים איתה, מביטים בה או סתם מעבירים לה עיפרון בכיתה, היא הייתה נראית כמו נערה רגילה. כמו נערה שלא סובלת מכלום.
אבל זו לא האמת. היא סבלה, והרבה.

סוד אחד ואכזרי השחיר את ליבה התמים. היא כבר איבדה את עצמה בתוך זיופיה המחייכים, ברכות השלום ודיבורים יום יומיים. היא לא ידעה מי היא, מה היא ומה תכליתה בעולם שכזה. היא רצתה כל כך לספר את הסוד, לשתף אותו, לזרוק את המשקל הכבד שהכביד עליה כל פעם מחדש. אבל היא לא ידעה אם תהיה בטוחה אם תספר, ולמי כבר תוכל לספר?

כשהיא מצאה את האחד שבו תוכל לבטוח, היא בכתה. היא בכתה בכל פעם שהוא חיבק אותה, החזיק את ידה ונשק למצחה. היא הבינה שבקרוב הסבל ייגמר. הדמעות היו דמעות של אושר, אושר על כך שבקרוב תוכל לשתף אותו.
וכך היה, והיא שיתפה ונשברה לצידו. הדמעות זלגו ללא מעצורים, היא הרגישה כמו רימון יד שיתפוצץ בכל רגע. אבל הוא היה שם בכדי למנוע את זה, למנוע ממנה להתפוצץ ולאבד את חייה.
ועכשיו? עכשיו עדיין כאב לה מהסוד, אבל פחות. עכשיו שניים חלקו את אותו הסוד, אותו סוד קשה ואכזרי.
והיא למדה מכך דבר חשוב: כדי למנוע מעצמה להתפוצץ, היא צריכה לשתף.