נעלים צבאיות

דרגש העץ המחוספס נטול הגימור עוזר לך לקום עם אור השחר, לא ישנת טוב, לא ישנת טוב כבר חודשים. הגב שלך כואב, וסימני לחץ אדומים שכבר לא חולפים כשהיום עובר, אלא משאירים סימנים כחולים כמו
הצלפות נמקות, על הצוואר שלך סימנים ירוקים של ניקל חלוד מהשרשרת של הדסקית.
אתה לובש את הגופיה הירוקה הדהויה שלבשת אתמול ומסריחה מזיעה, והיא כבר נדבקת לעור שלך שהזיע כל הלילה הרותח והלח בשעות השינה המועטות שנתנו לך, משתחל למכנסיים וחוגר את החגורה, גורב את
הגרביים המחוררות בעקב ובאצבעות ונועל את הנעליים הצבאיות שלך עם הדסקית זיהוי למקרה שתתפוצץ, פעם הן היו שחורות, אבל העפר שנדבק אליהם הפך אותן לאפורות.
הנעליים כבדות, והצעדים כבדים כשאתה מתגלח, ועם טיפת מים שמקציבים לך שוטף את הפנים, שארית המים נועדו לשתיה, ואתה לא יכול לשתות מספיק, כי החום קשה ומכה והגרון יבש תמיד.
את הנשק אתה כבר מחזיק ביד, קצת פחות יציבה מכשהגעת, עם הסכין גילוח אתה גם מגלח את הראש, ועכשיו הם קוראים לך נקי.
אתה חוזר לחדר ומכפתר את החולצה הירוקה, אורז את התרמיל באנדרלמוסיה ורוכס אותו, זורק אותו על הגב ויוצא למסדר הבוקר. הם סופרים אותך, עוד מספר בשורה ומודיעים שמעבירים אתכם לדרום.
אתה והשאר לא מדברים, מלבד כשהמספר לפנייך מבקשת שתסדר לו את התחבושת במטוס, כי התפרים מציקים לו. המטוס קטן ומרופט, ואין מקום לזוז או לנשום, כמו כל פעם שאתם טסים וכשהמטוס נוחת אתה
מרגיש את כל הפגיעות בעמוד השדרה שלך מטלטלות.
אתם יורדים בטור עורפי ומכופף ועייף, גם במטוס לא ישנת הרבה, ומקבלים צרור לבן של מדים חדשים ונקיים, רק אז אתה מבחין בשלג, הכי דרומה שאפשר. הם מובילים אותך לביתן החדש וצועקים עלייך להחליף
בגדים ולהתכונן, ואתה מחליף לגופיה לבנה, וחולצה מכופתרת לבנה, גם מכנסיים וחגורה וגרביים, ורק נעליים צבאיות שהשלג ניקה לשחור על רקע הלבן.
עוד צעדים כבדים של הנעליים שיציבות יותר משאתה מרגיש והם דוחפים לך שוקולד לגרון ואומרים לך להרוג את האויב.
אתה לא מרגיש בקור כשאתה ממלא את הפקודות ורואה איך המוח של היריב שלך ניתז על השלג, או איך חוררת לאדם הצעיר ההוא את היד. אמרו לך שהקרב ייגמר בלילה, אבל השמש לא זזה כבר שעות, אתה
חושב שאם היא לא זזה, כנראה שאתה רק מדמיין שהזמן חלף כל כך מהר.
הזמן עובר והשמש עדייך נשארת נטועה במקומה, ואפילו הנעליים הצבאיות המבריקות לא מצליחות להחזיק אותך על הרגליים, והעייפות מאיימת להכריע אותך, אתה בקושי מרגיש את הקליע שעובר לך בכתף, רק
נופל על הקרקע עד שהחובש מחלץ ממך את חתיכת המתכת וחובש אותך, הוא צועק לך לחזור לקרב, ואתה מציית.
המוח שלך נרדם קצת אחרי ההתחלה, ועכשיו אתה מחיילי הפלסטיק ששיחקת בהם כשהיית קטן, והיו לך ערימות מהם, והם היו ירוקים ועשו איך שהזזת אותם על הרצפה, ואם אחד היה נשבר אמא הייתה מביאה לך
עוד, כי הם לא עלו הרבה.
השלג כבר לא לבן, יש בו כל כך הרבה אדום ושחור ובלונדיני וג'ינג'י וברונטי ושחום וצהוב וניקל של דסקיות זיהוי, והלילה לא יורד, אין לך עוד תחמושת ואתה לא מוצא את המפקד. מסוק, אולי של האויב, נמצא לא
רחוק ויש שם מזרן מצופה עור שנראה מזמין ונוח, ואתה מתקדם לעברו בצעדים כבדים של נעליים צבאיות יציבות הרבה יותר ממך, שנקרעות מהרגליים שלך ועכשיו אתה יחף על השלג ומתקדם לעבר המיטה
העורית והגבשושית שמחכה לך במסוק, אתה תולש את דסקית הזיהוי שלך מהצוואר ומשליך אותה על השלג כשאתה מטפס למטוס ונשכב על המיטה שאיננה עשויה מעץ, אלא מאדום ושחור ובלונדיני וג'ינג'י וברונטי
ושחום וצהוב וגם קצת ניקל, והדלת של המסוק נסגרת ואתם ממריאים.