נלחמת

חודשיים אחרי שהתחלתי תיכון התחלתי לכתוב שוב, הסיפור הזה הוא אחד האהובים עלי והוא השפיעה עלי מאוד, מקווה שתהנו ממנו ממש כמו שאני נהנית כשכתבתי אותו.

גשם של דמעות ירדו מעיניי וסערה חללה בגופי, אני אפילו לא יודעת למה.
אני לא מסוג האנשים שבוכים, אבל כל כך הרבה זמן שמרתי דברים בבטן שפשוט התפוצצתי באותו הרגע.
חברה אחת הייתה איתי, ופשוט נתנה לי לבכות, אומנם היא לא מכירה אותי הרבה זמן אבל היא ידעה שבאותו רגע של פורקן רגשות כל מה שצריך זה לשתוק ולתת לדמעות לנקות את הגוף.
אחרי 10 דקות שאני נלחמת בדמעות, מנסה לגרום להם להפסיק ויודעת שזה קרב צמוד היא התחילה לדבר,
״את היום בו אחותי הגדולה הלכה בפעם הראשונה לבסיס לא אשכח לעולם״ התחילה לספר לי, ״היא כל כך התרגשה והתלהבה, יכלו לראות את זה בחיוך שלה ובעיניים הנוצצות.
אותו הרגע בו היא הלכה אל תחנת האוטובוס, ואני ואימי רק מסתכלות עליה הולכת, באותו רגע אימי אמרה לי ׳את רואה את ההליכה הזאת, זאת הליכה של גאווה׳ שנים עברו מאז ראיתי את ההליכה הזאת בפעם האחרונה.
באותו היום, היום של תחילת הלימודים, היום שרק הכרנו וליוויתי אותך עד המעבר חצייה שמפריד בין התחנת אוטובוס שלך לשלי, ישר אחרי שנפרדנו והתחלת לעבור את הכביש, ראיתי את ההליכה הזאת שוב״
הדמעות רק התחזקו והיא המשיכה ״את הבן אדם הראשון שאני רואה שגם כשהיא בוכה היא נשארת יפה, את הבן אדם הראשון שאני רואה, שמנסה להילחם כל כך חזק בדמעות ובסופו של דבר גם לנצח, את פשוט חזקה.״
באותם דקות נזרקו לאוויר גאווה,יופי וחוזק. שלושה דברים שעד לפני כמה שנים לא היו בלקסיקון של אף אחד שהכיר אותי, באותו רגע הבנתי עד כמה השתנתי.
חייכתי אליה חיוך, חיוך אמיתי, חיוך שמודה לה שהיא הייתה פה בשבילי, בלי להוציא מילה.
המחשבה היחידה שעברה בראשי הייתה ׳אני מקווה שתראי עוד מישהו שיעבור את מה שאני עברתי ויהיה חזק כמוני ..׳

לוחם לא חייב להיות אחד שיוצא למלחמות הוא יכול להיות פשוט אדם שהצליח לנצח את העבר שלו.