ניסיתי לכתוב שיר

אני מנסה לכתוב שיר.
אני מנסה לכתוב שיר שיגרום לי להרגיש שייכת.
אני רוצה לכתוב שיר שיגרום לי להיזכר בטעם של אהבה בלי טעם הלוואי המריר.
אני באמת מנסה לכתוב שיר שיהיה הכול בעולם ושום דבר בו זמנית, ושזה לא יתנגש.
אני לא מצליחה.
המילים, הן לא יוצאות כמו שצריך. הן פשוט לא מהדהדות בדרך שבה הן אמורות להדהד. הן לא נשמעות כפי שרציתי שישמעו.
המנגינה, היא קופצת שוב ושוב כאילו הנייר הוא טרמפולינה, היא מסתבכת בתוך עצמה, ונקשרת למילים כל כך חזק, שלוקח לי שנים לפרק אותן. לשים מנגינה בצד אחד, ומילים בצד שני.
אני מתיישבת שוב, נאנחת. אני מרגישה שאני צריכה לכתוב שיר, אני מזכירה לעצמי. אז מה שיקרה זה שאני אשב כאן, מול השולחן, בשש וחצי אחרי הצהריים, ואכתוב עד שיצא לי משהו טוב.
אז אני יושבת ומנסה לכתוב שיר.
אני יושבת מול השולחן במשך שעתיים שלמות, כותבת על דפים, זורקת אותם, לוקחת חדשים, וזורקת גם אותם, כי הם מזכירים לי את מה שאני לא עושה כמו שצריך, את הדבר הזה, שנמצא ממש מול עיניי, ובכל זאת אני לא מצליחה לומר את שמו.
לבסוף אני מבינה מה אני עושה לא בסדר.
אני לא מרגישה.
אני כותבת, וזה טוב ויפה. אבל אני לא מרגישה יחד עם המילים, אני לא חשה אותן צורבות במעלה גרוני, מכאיבות לי מרוב אמת.
אז אני מנסה שוב.
לבסוף, אני כותבת שיר.
ומגלה שכתבתי שיר שונה מאוד ממה שחשבתי.
אני ניסיתי לכתוב שיר על אהבה, השיר הזה יצא מאוד לא רומנטי.
אני ניסיתי לכתוב שיר עם מנגינה, השיר הזה הוא חדגוני מידי.
כך או כך, זה השיר שכתבתי. וכעת, כשהוא כתוב, אני לא יכולה לקחת צעד אחורה, למחוק, לקשקש ולכתוב משהו אחר.
זה השיר שכתבתי.
אני מביטה בשיר שלי. הוא לא רומנטי, זה נכון. אבל הוא מדבר על אופטימיות וקלילות מחשבתית, ועל כמה זה בלתי אפשרי להרגיש ככה כשקשה, אבל משום מה זה הדבר היחיד שבאמת רוצים.
אז ניסיתי לכתוב שיר.
ואיכשהו, משום מה, אני מרגישה שהשיר כתב את עצמו.