ניו יורק שנות העשרים

בשנות העשרים של המאה העשרים הייתי בשיא פריחתי, זאת הייתה תקופה שמחה מוזיקה וריקודים נשמעו מכל חלון, לא הייתי אצילית אז לא היה אכפת לי מי רואה אותי ומה אני עושה והכי טוב הייתי לבד. כל לילה הלכתי למועדון אחר שותה, רוקדת, צדתי וזה היה מדהים. דמיינו לעצמכם את הכוח שיש לכם, ההבנה שדבר לא יכול לעצור אתכם את מערבולת הרגשות המטריפה. יום אחד הכרתי באחד המועדונים גבר כמובן שזה היה זמן רב אחרי מייקל אך עדיין לא נתתי לעצמי להרגיש דבר, הוא היה מענין אין לי מילה אחרת לתארו. הייתה לו דעה נחרצת על כל דבר הוא היה חייכן והוא ידע מה אני ולא פחד קראו לו צ'ארלס קראתי לו צ'ארלי. את רוב זמני בשנות העשרים ביליתי איתו, אך גם נמר בסופו של דבר הוא רק טורף, ראיתי אותו דועך לאיטו, ראיתי שהמעשים שלי מכאיבים לו, אך מרוב כוח ועוצמה בחרתי להתעלם, הייתי בטוחה שהוא יתגבר על זה, הוא לא נתן לי להתעלם. הוא כעס אליי ולא הבנתי למה, הוא ידע מי אני, מה אני, למה הוא לא עזב וזהו. לאחר זמן מה גיליתי שהוא התאהב בי, ידעתי את זה ולא עשיתי כלום, לא יכולתי. יום אחד השנה הייתה 1927 הלכנו למסיבת בחג ההלוואין התלבשתי כרוצחת סדרתית וצדתי המון והדם נזל לי על הפנים והצוואר ישר לחזה וזה היה מושלם והייתי מאושרת ואולי הייתי ממשיכה עד שצ'ארלי משך אותי, צעק אליי הוא אמר לי שאני באמת רוצחת סדרתית ואין לי מקום בגן עדן ואף אחד אפילו השטן לא ייסלח לי כי אני יותר גרועה ממנו. התחלתי לרעוד, להתעצבן, ראיתי אדום, לא חשבתי וזה קרה. תקפתי אותו שתיתי בכעס, בזעם כל טיפה מגופו החלש. שסיימתי פקחתי את עיניי ומולי הייתה גופה לבנה כמו הלילה, זה לא היה צ'ארלס יותר זאת הייתה גופה לבנה עם עיניים תכולות בהירות. לא בכיתי עצמתי את עיניי ויצאתי מהמסיבה. הלכתי בשקט ברחובות השחורים עד שעצרתי מול חלון ראווה וראיתי טורפת מכוסה בדם עם עיניים שלא הביעו צער אלא הבנה, באותו לילה הבנתי שאני לא רוצה לראות את הטורפת הזאת יותר, שהגיע הזמן לשינוי, ברגע שמגיעים להבנה מגיע כל הכאב. הרגשתי כל בן אדם שהרגתי בתקופה הזאת, כל התנגדות, את כל התחנונים והבכי, את כל המוות והכאב והבטחתי ועדיין מקיימת הבטחה זאת. לא עוד כאב.