נחמיאו

בהתרגש עלינו חג הסוכות, ירדה אמי אל הסוכה, כשמגש מטעמי החג בידיה.
בפתח הסוכה, דיממה גורת חתולים כבת חודש. לגורה זו, חסרו רגל אחורית וזנב. בדרך הטבע, לא היה לה כל סיכוי לשרוד את השבוע הקרוב.
אמי, שריחמה כמובן על היצור חסר הישע, קילפה כמה חתיכות עור מן העופות שעל המגש, והניחה אותם על המדרכה. הגורה טרפה את הכל ברעבתנות. לאחר שעלתה הביתה, הפשירה אמי כמה מאכלים בשריים, ומיהרה מטה אל הסוכה.

הגורה הנָכה לוותה את משפחתנו במהלך חג הסוכות. היא שמחה לפנות עבורנו את הפסולת, ואנחנו דאגנו להרחיק ממנה חתולים מתחרים.
עד פירוק הסוכה, הפכה 'הנכה', כך כינינו אותה, למעין בת משפחה.

תוך כדי שיחת טלפון של אחותי עם דודתי, נשמעה התמיהה "מה??" בהמשך לסיפורה של אחותי על הנכה. מכאן והלאה, קיבלה הגורה את השם 'נֶכָה-מָה'.

נכה-מה גדלה כחתולת רחוב, אולם תמיד ידעה מתי והיכן לחכות לנו. היא זיהתה את רעש המנוע של רכבנו, שטיח הכניסה לבניין היה לה למזרון, ומכסה הבטון העגול של הביוב שימש לה פינת-אוכל.
לא פעם השארנו או קראנו פתקים על הדלת, שעסקו בהאכלתה.

באחד המקרים, כשהתארחנו לסעודה, ביקשו הוריי לאסוף עבור נכה-מה שאריות.
"למה שאריות?" שאלה המארחת, "קחו מנות שלמות, יש מספיק בשר!" ולאחר נשימה קולנית, הוסיפה "בעצם, אפשר לדעת מי זו גברת נחמה?"
ההסבר מניח הדעת, עורר פרץ צחקוקים קל בקרב המשוחחים.

עד גיל שנתיים, ידעה נכה-מה לרוץ. כן, לרוץ, למרות שלוש הרגליים. היא זינקה כמו כל חתול רחוב, חיטטה בפחים, ואף נאבקה בהצלחה במי שניסה לקחת ממנה מזון.

את גוריה של נכה-מה, לא זכינו להכיר. בכל המלטה מחדש, היא העלימה מאיתנו את מקום מחבואם.
פעם אחת ויחידה, נגרר אבי על-ידי נכה-מה לעבר בור פתוח, שהשאירו עובדי העיריה. לשם, נפל אחד הגורים. אבי חילץ את הגור, אך נכה-מה משום מה התעלמה מפרי בטנה. הגור לא שרד את יום המחרת.

במשך קרוב לעשור, היתה נכה-מה חלק מחיינו. ביום גשום אחד, היא לא הגיעה אל עיגול הבטון. לא עניין גדול, זה כבר קרה מדי פעם. בדרך כלל לקראת המלטה נוספת.
אלא שמאז, לא חזרה עוד.

זכרה לא ימוש מאיתנו.