נחמה

אני מבין שזה נראה רע. תאמין לי, הייתי שם.

אם לא הייתי יודע בעצמי מה אתה עובר, תאמין לי שבכלל לא הייתי מדבר איתך על זה. אז תשמע לי כשאני אומר לך, שאני יודע מה אתה עובר. ולא באופן מרוחק, כאילו שאני מזדהה עם מה שעובר עליך, או שאני מבין אותך, או משהו כזה- לא. אני ממש יודע איך אתה מרגיש.

אם אתה לא מאמין לי, אולי כדאי שאתאר לך בדיוק איך אתה מרגיש כרגע.

אתה בוחן את כל חייך בקפידה, ואתה לא מרוצה ממה שאתה רואה. כל טעות שאי פעם עשית, כל סבל שגרמת לו או שנגרם לך, כולם רצים אל מול עיניך, כמו לועגים לך. ואתה שואל את עצמך- בשביל מה? החיים האלה באמת שווים את כל המאמץ? בשלב הזה, אחרי שבערך כל חייך (או לפחות קטעים נבחרים) נבחנו בקפידה והושלכו הצידה בבוז ובגועל, מתגנבות אליך מחשבות מסוג שאתה אוהב לקרוא להן- מחשבות ברירות המחדל, משום שאתה חושב אותן רק כשאתה לא חושב על שום דבר אחר. מחשבות כמו- מה זה החיים? למה הם שווים? אם כולנו נמות באיזשהו שלב, למה לטרוח כל כך? הכול סתם? שום דבר לא משנה? כרגע, אלה הדברים היחידים שאתה מסוגל לחשוב עליהן. אחרי שכל השאלות האלה, כמובן, לא קיבלו מענה (בעיקר משום שלא שאלת אותן בקול רם), אתה מתחיל לחשוב על מה שקרה. אני לא אכנס לפרטים, לא כדאי שתתחיל לחשוב על זה עוד פעם. אני יודע שזה רע. מאוד. אני יודע שזה נורא. בחיים לא קרה לך כזה דבר. אבל שוב, אתה אמור לצאת כבר מנקודת הנחה שאני יודע בדיוק איך אתה מרגיש. אני יודע שזה לא קל, אבל תאמין בזה לרגע. אחר כך, אחרי שמה שקרה שקע בתוכך וכיבה אותך לחלוטין, אתה מתיישב, וזה השלב שבו אני נכנס לתמונה.

לפני שאומר לך מה שיש לי להגיד לך, אני צריך שתאמר משהו. בלי זה, אני לא אוכל לומר לך כלום, ואני פשוט אלך. אני צריך שתגיד לי שאתה רוצה להרגיש יותר טוב. לא שאתה רוצה למות, לא שבא לך לשקוע בתוך עצמך לנצח ולשכוח מהכול- אלא שאתה רוצה להרגיש יותר טוב.

יופי. עכשיו תשמע.

תחשוב על החיים שלך כעל רצף מסוים. קו ארוך שעליו מתפרסים כל החיים שלך עד כה. הקו הזה (ועכשיו אני ממש צריך שתפעיל את הדמיון שלך,) מלא בנקודות שחורות, ונקודות לבנות. הנקודות השחורות מייצגות, כמובן, את המקרים בחייך שהיו רעים. הלבנות מייצגות את המקרים הטובים. עכשיו אני צריך שתספור כמה נקודות לבנות יש, וכמה שחורות. אבל אני צריך שתענה בכנות, משום שכרגע אתה נמצא במצב שרואה את הכול כמו נקודה שחורה אחת, ואתה לא מוכן בכלל לשמוע על כל הקשקוש הזה של נקודות לבנות. אני מבין. אבל אני צריך שתסתכל על אותו הקו מנקודת מבט ניטרלית. לא שלילית, אבל גם לא חיובית. אובייקטיבית לגמרי. האם יש יותר נקודות שחורות, או יותר נקודות לבנות?

חצי חצי. אולי יש קצת יותר נקודות שחורות. תשובה הגיונית, בסך הכול. עכשיו תסתכל על הרגע שבו אתה נמצא. נקודה שחורה ענקית- מה נקודה, חור שחור. עצום. והוא גדל מרגע לרגע. ואין טעם להסתכל בכלל על הנקודות הלבנות, הן בכלל לא רלוונטיות. זאת התחושה כרגע, נכון?

עכשיו תביט קדימה, הלאה, אל החלק בקו שעוד לא קרה. תביט אל העתיד. כמה נקודות שחורות יש שם? כמה לבנות? אתה לא מבין. זה בסדר. איך לעזאזל אתה אמור לדעת כמה נקודות שחורות וכמה לבנות יהיו בעתיד? זה בדיוק העניין. אי אפשר לדעת כמה דברים טובים עוד יקרו לך. אי אפשר לדעת כמה דברים רעים מצפים לך. העתיד הוא דף חלק.

אני לא אומר לך עכשיו לקום, להתנער, ולהתחיל לחיות את החיים עד תום. לא, אתה ממש לא במצב הזה כרגע. קח את הזמן, תן לראש שלך לשקוע במחשבות ברירת מחדל קצת. תן מקום לתחושות האלה, לעצב, לייאוש, אבל מדי פעם תן הצצה להמשך הקו הזה, לעתיד. תזכור שמה שלא יהיה השלב שאתה עובר עכשיו, הוא לא יימשך לנצח. הוא לא יכול. באיזשהו שלב אתה תקום מזה, בין שתרצה, ובין שלא. ההצצות האלה אל העתיד הלא נודע, אל האפשרויות ש הוא טומן בתוכו, יש לזה שם. זה נקרא תקווה. אולי שמעת על זה. אני לא אטפח לך על השכם ואומר- "הכל יהיה טוב", כי זה לא ינחם אותך. משום שזה לא נכון. אבל הכל יכול להיות טוב. זאת תקווה.

ואם אתה תוהה איך זה שהבנתי אותך כל כך טוב, איך זה שידעתי בדיוק מה עובר לך בראש כל הזמן הזה… טוב, אני לא צריך באמת להגיד לך, נכון?