הנפילה האיטית שלי
לרגע אחד אני רואה את האור, את הניצוץ היפה הזה שמזכיר לי כמה החיים יכולים להיות יפים לפעמים. אני מחייכת. אז אני מנסה לעלות למעלה בשביל לראות אותו יותר טוב, להמשיך להרגיש את ההרגשה הנפלאה הזאת שגורמת לי לשכוח מכל הכאב שיש בעולם הזה ובאמת ולהרגיש משוחררת ורגועה.
אבל זה רק לרגע.
הוא מתחיל להיעלם ומתחיל להחשיך בלעדיו. אני מתחילה לפחד. 'מה קורה פה? איך מחזירים אותו? אולי זה יחזור לבד?' אני מנסה להישאר למעלה, איפה שאני אמורה להיות. להמשיך לקוות, לא לוותר. זה מה שאני צריכה לעשות. האושר לא מגיע בקלות כמעט לאף אחד, נכון?
אבל הוא נעלם, לא חוזר. גם ההרגשה נעלמת אט אט והכוחות שלי נחלשים. אני נותנת לעצמי לרדת למטה ולנסות להרגיע את עצמי ולייצב את עצמי. ואולי, יש סיכוי שהאור יחזור לחיי. אחרי שיראה כמה התחזקתי לאחר שהוא נעלם, הוא יראה כמה אני שווה. יראה שלמרות שהוא הפסיק לתמוך בי אני עליתי בחזרה. הוא יראה שמגיע לי לחלוק איתו את אותו האושר והרוגע.
אז אני נותנת לעצמי לרדת, מתחילה להרגיש הקלה. אבל זה לא באמת עוזר לי וההקלה עוברת מהר. אני נחלשת, צריך לרדת עמוק יותר.
אני יורדת עמוק יותר ומתחילה לפחד. למה אני לא מצליחה לייצב את עצמי ולהחזיק מספיק זמן למעלה? אני לא מרגישה שייכת לכאן, אני יודעת שמגיע לי להיות למעלה. צריך לשנות משהו, אבל מה?
לפתע אני מרגישה כבר לא בשליטה, יורדת עוד ועוד. מרגישה שוב פעם הקלה, אבל אני יודעת שזה לא הפיתרון ובסופו של דבר אני מגיעה אל האפלה האמיתית.
אני מתחילה לחשוב, לחשוב יותר מדי. 'אני צריכה לחזור, אני צריכה לחזור, אני רוצה לחזור. קשה לי לחזור, קשה לי לעלות. המקום הזה גרוע, אבל איך עולים?'
'אין לי אף אחד באמת, ולא באמת היה לי מישהו בחיים. כולם עוזבים אותי בסופו של דבר. אבל איך אני חוזרת? אני רחוקה. רחוקה מדי.'
אני מתחילה להישאב עמוק לשם, אין לי דרך חזרה. נפלתי.
תגובות (0)