נֶסִי, הכלבה הקטנה. חלק שני – שתי כלבות,שבע רגליים.

אצל הווטרינרית, חיכינו בתור אחרי קוקר ספאנייל גזעי וזקן, גור לברדור קטן ומתרגש, וכלב כביר שהסתפר ונראה כמו גוש פרווה בהתחלה, נקניק רזה במרכז, וגוש פרווה בקצה הזנב.
כשסוף סוף הגיע תורינו, הווטרינרית בדקה אותה, את רגלה הפצועה, אם יש לה שבב; ויצאנו מהמרפאה עם שתי בשורות לא טובות.
הראשונה הייתה שהשבר ברגלה הוא לא רגיל שמצריך גבס או קיבוע קלים. אלא ניתוח אורטופדי שעולה אלפיים שקלים נושכי שפתיים.
הבשורה השנייה היא אפילו מעט מעציבה. לכלבה לא היה שום שבב, ולכן לא היה שום סיכוי לדעת למי היא שייכת, והצטערתי על המשפחה שבחוסר תשומת לב קלה, הגורה שלהם ברחה והנה – נדרסה.
אולי הם שילמו עליה כבר מחיר גדול כשקנו אותה? אולי הם קיבלו אותה במתנה? אולי הם אימצו אותה, ומי יודע כבר כמה זמן היא אצלם. אני מניחה שהילדים או פשוט בני המשפחה כבר התחברו אליה מאוד.

אני זוכרת שגם לנו היה את הפחד הזה שהווטרינרית וחברים הזהירו אותנו מפניו.
התקופה שבה הגור הוא עדיין ללא שבב, ואם הוא בורח, או יצא מהשער ואבד, הסיכויים קלושים מאוד למצוא אותו, שלא לדבר על מירב הסכנות והמחלות שהוא עלול להיתקל בהן. הנה, דוגמה חיה לנגד עיניכם.

הווטרינרית אמרה שהיא לא יכולה לעשות שום דבר בנידון, אבל כדאי שנלך למוקד הווטרינרי, והם כבר יעבירו אותה ל"תנו לחיות לחיות" או לכל אכסניית כלבים אחרת.
אבל בינתיים, יש לה עד מחר בבוקר להיות איתנו, ומכאן מתחיל האקשן.

כשחזרנו איתה הביתה, הכלבה שלי עדיין לא השתפרה ממקודם. היא נבחה ונבחה, ואחרי שראתה שהיא לא מצליחה להוציא את ה"פולשת" החדשה מהבית והחצר שלה, היא עברה לנביחות וקפיצות מובלטות שיזכירו לכולם שאין מצב שישכחו שהיא הייתה כאן קודם, והיא בעלת הארמון הזה!
אבל לעת ערב, היא נרגעה קצת, למרות שהיה נראה בברור שהיא מתה מקנאה כאשר סגרנו אותה בתוך הבית ושיחקנו עם הגורה בחצר.

תאמינו לי, בתור אחת עם רגל אחת שבורה, היא רצה מהר כמו נמלה ואפילו ניסתה לקפוץ. (מה שלימד אותה להימנע מזה בינתיים).
קראנו לה "נסי" כי כמעט כל הסיפור שלה זה נס. באמת שהיא הייתה עלולה להיהרג תחת האוטו "פגע וברח" הארור ההוא.

אחותי הגדולה חזרה מהצבא יחד עם אבא שלי – ובינתיים הרגשתי ממש כמו אמא אווזה!
לכל מקום אשר הלכתי, הלכה איתי נסי הקטנה.
עם גופה הארוך, ורגליה הקצרות והגמלוניות, היא לא התנתקה ממני ולו לרגע אחד.

כשאני ואחותי הלכנו לילדה האדיבה שגרה קרוב אלינו (כי *מישהי* אכלה לה את כל האוכל המיוחד לגורים בגרגרנות חזירית) לקבל עוד קצת מזון גורים; יכולנו לשמוע אותה מיבבת בתחנונים שלא נלך ונשאיר אותה לבדה. אני לא חושבת שהיא פחדה מבי, הכלבה שלנו, אלא פשוט מהחרדה להישאר לבדה!

מה שהותיר הרחק מאחור, כמובן, את התכנון הראשוני, שהיא תישן בתוך הארגז, בחצר.
לא משנה כמה ניסינו – כיסינו, שרנו לה והבאנו לה כרית נוספת וליטפנו אותה עד שעצמה עיניים, ברגע שקמנו, היא פתאום קמה גם והלכה אחרינו גם, הורסת את ארמון הכריות והשמיכות היפה שבנינו לה.

לכן הוחלט שתישן בחדר של אחותי. (אחרי שהשתינה לי פעמיים בחדר, על ערימה של בגדים) הרמנו את הקרטון לקומה העליונה וסידרנו את השמיכה והכריות שלה מחדש.
אבל באמצע הלילה שמעתי קול לא מזוהה של משהו שנופל ומתפזר ב"בום" מעומעם.
לפתע ראיתי צל שחור שצלע לתוך החדר שלי וכשכש בזנבו.
"נסי!" לחשתי ובאתי אליה בהקלה.
ראיתי שהיא קפצה באומץ רב מהקרטון הגבוה ובאה עד אלי.
איזו חמודה, בצדק – מה עדיף? קרטון חנוק עם כריות מעופשות ושמיכה הדוקה, או התפרשות על מיטה זוגית יחד עם חלון פתוח ומישהו שמלטף אותך עד שאתה נרדם?

אבל זה לא גן עדן כל כך הרבה זמן.
הלכתי לשירותים, וכשחזרתי דרכתי עליה בטעות. מצטערת!! אבל היא הייתה שחורה והתמזגה לי יפה עם החושך והשמיכה שלי.

אחר כך הבנתי מה זה להיות עם תינוק שרק נולד. לילות שלמים של יצור קטן בן פחות משנה שמתעורר כל כמה דקות ובוכה. אולי היא לא בכתה, אבל לא הבנתי את כוונותיה, וזה היה מתסכל לא פחות.
הורדתי אותה לרצפה, היא יצאה למסדרון וסתם עשתה סיבוב חסר החלטות. אז חזרתי למיטה, היא נכנסה גם ויבבה.
הרמתי אותה.
בי נכנסה ורצתה שאפתח לה את החלון למרפסת.
פתחתי.
היא נבחה והרעישה.
הכנסתי אותה.
נסי התעוררה עוד פעם.
וחוזר חלילה לילה שלם.

בבוקר היה יותר טוב. גם בי עלתה למיטה שלי ותפסה כרית שלמה. נסי הצטנפה בצניעות על קפל בשמיכה, דבוקה לחכי, וליטפתי אותה עד שאבא שלי קרא לי להתעורר ולקום. אלו היו דקות מעטות של אושר ואהבה. ידעתי שהן מעטות כי היום אנו ניפרד ממנה.
קמתי, התארגנתי, לקחתי את ילקוט בית הספר, אכלתי משהו, נסי אכלה משהו הרמתי אותה ונכנסנו לאוטו של אבא שלי ונסענו למוקד הווטרינרי.

בדרך נסי התחילה להשמיעה קולות כמו:" ההק! העאק! העק! האק! ההק!"
ושנייה אחת של מזל לפני שהיא הקיאה את ארוחת הבוקר שלה, הספקתי להרחיק אותה ממני קדימה. אבא שלי, לולא היה יכול, היה וודאי שם כף יד מיואשת על פרצופו.
ואז הגענו.

משהו על ה"מוקד" הזה.
בסוף היישוב שלי, ליד הסופר הכי מרוחק ומפעלי התעשייה, ליד השדות של הקיבוצים הקרובים אלינו, נמצא לו צריף מוקף גדר ברזל גבוהה ודקה, עם שער אפור בעל מנעול רציני למראה, שנראה פחות מאיים כשהוא היה פתוח לרווחה, ואף הדלת של הצריף.

נכנסנו (אחרי שאבא שלי התחיל לנקות את הדייסה המיצית החומה שהייתה לו במכונית) ושם היה פקיד מבוגר, נרגן למראה שישב לבדו בתוך המשרד, ואמר לנו רק דברים מהסוג הזה:
"אני לא יכול לעזור לכם" , "הווטרינר מגיע רק בימי שני ורביעי, עכשיו יום שלישי" , "זה לא מעניין אותי הסיפור על הכלבה שלכם, אני לא יכול לעזור לכם" , "תגיעו לפה מחר" , "ילדה, תרימי את הכלב מהרצפה, זה משרד, אנשים עובדים פה" , "אני לא יכול לעזור לכם, תבואו מחר".
קיוויתי שמחר *הוא* לא יהיה כאן.
אבל הלכנו בכל זאת.
שמנו את נסי חזרה בבית ואז נסענו לבית הספר ולעבודה.

בשאר היום, בי ונסי כבר התחילו להתחבב אחת על השנייה. תפסתי אפילו על חם את בי מנסה לשחק עם נסי, וניסתה לגרד אותה בעידוד עם הכפה הקדמית.
נסי רק ניסתה להתחמק ממנה ומהחבל הענקי שלה, כשהיא נופפה בו לכל עבר כשהיא נאלצת לשחק בו לבדה.

לעת ערב הן כבר היו חברות טובות ושכבו זה לצד זו בבטחה. שאלתי את עצמי אם גם בי תתגעגע אליה כשהיא תעזוב מחר. לפחות קיוויתי שמחר.
התכנון הבסיסי היה לקחת אותה לאותו מוקד, כשהווטרינר שם, ושהם ייקחו אותה לכלבייה או לפחות לטיפול! כי הרי אם הפקחים היו תופסים אותה משוטטת לבדה בלי קולר ובלי שבב, זה מה שהם היו עושים ממילא.

גם הלילה היא ישנה איתי, אבל הלילה הזה עבר חלק. נשכתי שפתיים כשחשבתי על כך שהיא כבר מרגישה, שזה הבית שלה.