נֶסִי, הכלבה הקטנה. חלק שלישי – הפרידה.

בבוקר אני ואחותי שכבנו במיטה שלי עם שתי הכלבות ואחותי נפרדה מנסי לשלום.
הפעם נתתי לה חלב לבוקר. לקחתי את ילקוט בית הספר שלי והרמתי אותה לתוך האוטו בשנית.
גם הפעם (אבל לא באותו מקום) היא התחילה להשמיעה את קולות הטרום הקאה שלה.
מהר פתחתי את חלון האוטו והוצאתי את פלג גופה העליון החוצה. לא שמעתי קול של קיא אבל אחרי שראיתי שהיא נרגעה, החזרתי אותה פנימה והנחתי שזאת סתם הייתה בחילה מטלטוליו הלא מוכרים של האוטו.
היא הייתה בסדר גמור עד סוף הנסיעה.

הגענו שוב למוקד הווטרינרי. זה היה בוקר ערפילי עם רוח קרירה ונעימה. טרקתי את הדלת מאחוריי ואז פרצתי בצחוק גדול. מזל שהאוטו של אבי הוא רכב חברה.
כל הצד הימיני של המכונית היה מרוח בשפריץ לבן צהבהב של חלב ומיצי קיבה. אבא שלי לא ידע אם לצחוק או להיאנח. והפעם אני ניקיתי. בצחוק גדול כמובן.

אחר כך נכנסנו לתוך הצריף.
אותו פקיד היה שם ואיתו גם איש שנראה כמו שוטר אבל עם חולצה לבנה במקום כחולה. הוא היה יותר נחמד מהפקיד השמן שהיה שם.
הוא אמר לנו שהווטרינר מגיע בשמונה וחצי. הבטנו זה בזו. שמונה וחצי?
אני הסכמתי לחכות כאן ואפילו אמרתי שאלך לבית הספר ברגל. אבא שלי לא הסכים ואמר שבית הספר רחוק מכאן מאוד! הוא צדק כמובן, אבל מה נעשה?
אבא שלי אמר לי להישאר ושהוא יחזור עוד כמה דקות, כי הוא גם ממילא צריך לקנות איזה משהו לעבודה שלו.
ואז הוא נסע.

נסי התחילה ליילל שהוא התרחק וניסיתי להרגיע אותה לא מעט זמן. יחד שוטטנו לנו בחצר הדלה ומרוצפת הקוצים של המוקד הווטרינרי. בטעות נסי נכנסה פנימה והפקיד צעק עלי להוציא אותה ולהרים אותה מהרצפה.
ישבנו לנו בחוץ על כיסא עם ריפוד בד, מול שולחן שמישהו אילתר עם שרפרף עץ ושני קרשים ארוכים וצרים ממנו.

אבא שלי חזר. משאית להובלת בשר הגיעה.
הווטרינר הגיע אף הוא – בשמונה עשרים ושמונה. הוא יצא מהג'יפ שלו בשמונה ושלושים בדיוק. ראיתי שתלויה לו על המראה בובת כלב שמחזיק לב. הוא התחיל כבר למצוא חן בעיני. קיוויתי שהוא יהיה יותר נחמד מהפקיד השמן והמעצבן ההוא.
החבר של הפקיד, ה'שוטר' עם המדים הלבנים יצא עם מין רובה כתום מפלסטיק והתחיל לבדוק את תחולה משאית הבשר. אהה! אז הוא פקח מזון! ממש המון אקשן קורה פה בבקרים.

אחרי שהמכונית הלכה, באה אחרת, להובלת דגים. הפקח היה עסוק והווטרינר פנה אלינו.

הסברנו לו הכל והוא בדק את נסי. גם הוא, עם מכשיר אלקטרוני, בדק בעצמו שאין לה שבב. רשמית לא היה לה שבב. סיפרנו לו על השבר ועל הניתוח והוא אמר לנו בתמורה שהפקח כלבים לוקח אותם למכלאה, ואחרי עשרה ימים הם מועברים שוב למקום אחר. מין פנסיון כזה לכלבים. אפשר לומר ש"תנו לחיות לחיות", אם אינני טועה.
אחר כך הוא הציע לנו דבר כזה, היות ואיש לא ייקח אותה כשיש עליה "מינוס" כל כך גדול של ניתוח יקר נורא. (אבל מצד שני, לולא הייתה בריאה, כל אחד היה מאמץ אותה תוך דקה! הסכמתי איתו. גם אתם הייתם מסכימים) בייחוד כשהיא גורה בת ארבעה חודשים, צריך להבריא אותה קודם. וזה אומר שאחרי שהוא יתקשר לפקח כלבים, הוא יתקשר לכלבייה מסוימת שיש לה מרפאה מסודרת ויכולת לנתח אותה.
ולשם היא תעבור.

וזה מה שקרה. הוא ליטף אותה וחייך אליה ואז הביא רצועה עבה מידי (זה מה שהיה להם) וקשר אותה למתקן מיוחד לקשירת רצועות בחוץ, ליד השולחן המאולתר והכיסאות.
ישבתי לידה ולא הפסקתי ללטף אותה. משום מה, דמעות עלו בעיני והתאמצתי להסתיר אותן.
הוא טילפן ודיבר ובינתיים הגיע ג'יפ לבן ומאחוריו קרון לבן עם קירות נמוכים נפתחים, שנשא בתוכו כלובים עבים עם סוגרים לא פחות דקים. הרגשתי גוש בגרון.
שני אנשים היו בו ואחד מהם יצא. בחור צעיר למראה שניגש ישר לעניין.
משכתי באפי וקמתי לעברו.
הוא לא שם לב אלי כל כך וכבר התקרב להרים את נסי.
"אההה," הייתי חייבת לעצור אותו! אבל אם אני אדבר אני אתחיל לבכות.
"הוא מדבר בטלפון בפנים" אמרתי לאיש. מה שבעצם התכוונתי ל:"הווטרינר מדבר בטלפון עם המרפאה, והוא צריך להגיד לכם לקחת אותה לרופא ולא סתם לכלבייה, אז חכו לפני שתקחו אותה שלא תפספסו את הפרט הזה". כן, זה מה שהצלחתי להגיד בהכי פחות מילים ושום דמעות לא פרצו מעיני.
למזלי הרב, האיש קלט ונכנס פנימה. זה היה מאוד לא נחמד אם הייתי צריכה להגיד לו את זה שוב, תוך כדי בכי. מביך, ולא נעים בכלל.

הווטרינר אכן אמר לו את זה, ויחד הם הסירו ממנה את הקולר העבות, והבחור הצעיר הרים אותה.
הוא גירד לה מאחורי האוזן וחייך אליה. לא ככה דמיינתי לוכדי כלבים. לא יכולתי שלא לחייך.

"ותזכור! תעבירו אותה מיד למרפאה!" קרא הווטרינר לאיש שישב בתוך המכונית ואני התקרבתי לכלוב הגדול והעבה שנסי הוכנסה לתוכו.
הזנב שלה לא התקפל בין הרגליים, אבל זכרתי עד כמה היא פוחדת שמשאירים אותה לבדה.
הכנסתי יד בין הסורגים וליטפתי את ראשה הקטן. העיניים העגולות והגדולות שלה הביטו בי מבט ארוך ולא מודאג.
לידי היה האיש הצעיר שחיזק את הקרון. לפני שהוא פנה אלי, הצלחתי ללחוש לה:" דרך צלחה לך, נסי".

"מה? מצאתם אותה אבודה ברחוב?"
"לא, היא רצה לכביש ומכונית אחת דרסה אותה". משכתי באפי. הקול שלי רעד בסוף.
הבחור הצעיר ראה שאני עומדת לבכות ולכן לא שאל עוד שאלות, אלא רק היווה פרצוף של כאב לשמא הסיפור.
הוא נכנס לתוך הג'יפ והתניע, הלכתי לכיוון האוטו של אבא, ושם כבר נתתי לדמעות לזלוג.
בתוך האוטו אמרתי לאבא שלי שהייתה לי תחושה שאבכה, והוא ליטף את כתפי בניחום.
הבטתי אחורה. כל מכונית נסעה לכיוון אחר. ובין אם נסי יבבה או לא, לא יכולתי לשמוע אותה. זה טוב, כי אז הייתי עלולה לפרוץ מתוך האוטו ולרוץ אחרי הג'יפ הנוסע.

בדרך אבא שאל אותי אם להוריד אותי בבית ספר או בבית. בין כה וכה איחרתי איחור גדול לבית ספר, החולצה שלי הייתה מלאה שערות פרווה שחורות וקצרות, והעיניים שלי אדומות ופני רטובים, לכן ביקשתי הביתה.
אמרתי לאבא שכבר אלך לבית ספר ברגל, אבל נשארתי בבית.
ישבתי על הספה ובכיתי. בי התכרבלה על הכרית שלה לידי וישנה.

אני לא יודעת איך לסיים את הסיפור הזה. הוא גם עצוב וגם שמח. אני זוכרת שבעיקר אמרתי לעצמי שיותר מכל הייתי רוצה להיות בלתי נראית ולעקוב אחריהם לכלבייה, למרפאה, לאן שהם לא לוקחים אותה. זה סקרן אותי בעיקר, לאוו מתוך דאגה. הם הרי נוסעים עד קיבוץ מרוחק בצפון. ומי יודע לאן היא תועבר עוד ועוד. האם אי פעם אזכה שוב לראות אותה?
אני דווקא רוצה לבקר אותה. אני אנסה לברר איפה היא. מצידי, אסא לשם בשלושה אוטובוסים ושתי רכבות. אני כבר מתגעגעת אליה.
והיה לי חשוב לכתוב את הסיפור שלה.