נֶסִי, הכלבה הקטנה. חלק ראשון – התאונה.

הכל התחיל ביום שני. חזרתי מבית הספר, קצת יותר מוקדם מהרגיל, מצפה ליום שיגרתי ורגוע בבית: להיות על המחשב, ללמוד לבגרויות, להתכונן לפסטיבל שייערך מחר (יום שלישי) ביישובי וכדומה לאלו… אבל מישהו מלמעלה תכנן לי תוכניות אחרות באותו יום. ותאמינו לי, עדיין אין לי מושג מדוע.

אז בעודי צועדת על מדרכה אחת, אני מבחינה לפתע על המדרכה המקבילה מעבר לכביש, בכלבת תחש מעורבת, שחורה עם גרביים לבנים – מדלגת לה באושר צרוף, על כך שזכתה בצ'ופר נהדר, כשראתה את שער הבית שלה פתוח, ויצאה דרכו לטייל מעט. (הערת המחברת: עד היום איננו יודעים אם היא אכן יצאה משער ביתה או שאולי קרו האפשרויות הנוספות האחרות, שיכלו לגרום לגורה בת ארבעה חודשים לשוטט לבדה ברחוב. זו היא ההשערה ההגיונית ביותר, לכן נישען עליה).

ללא קולר, ללא רצועה ואפילו ללא מישהו שילך איתה בחופשיות, היא קיפצה לה בשמחה ובתמימות – עד שהבחינה בי.
אולי היא ראתה בי חבר למשחק, אולי היא פשוט חשבה שאני מישהו אחר שהיא מכירה ואולי היא בעצם פשוט ידידותית מאוד מאוד. כך או אחרת, היא קפצה לכביש וגרמה למכונית מבוהלת ומבולבלת לעצור בחריקה.
היא נבהלה אבל עדיין רצה אלי.
כעת תורי היה להיות מבולבלת. גורת התחש בעלת העיניים העגולות והגדולות התחילה לקפוץ, להתחכך ולקק אותי במרץ. היא נגחה בסנטרי פעמיים כשהשתופפתי לישיבה ואף שרטה אותי מרוב התרגשות.
ואני נשבעת שהכל היה נכון.

וכן… גם הקטע הבא:

"אוקי.." אמרתי לה, "יאללה, תחזרי הביתה." והתרוממתי בעדינות. כבר התכוננתי לחצות איתה את הכביש כשמכונית החלה להתקרב אלינו. אני, כבן אדם בעל תבונה, ומודעות בסיסית – עמדתי במקומי כדי לתת למכונית לחלוף,
אבל גורה קטנה וחפוזה שמעולם לא ידעה עד כמה מסוכנות המכוניות הדוהרות בכביש, ואפילו מה זה כביש!! רצה בלי לחכות לי-
ושנייה ממש לפני שחשכו עיני, הספקתי לצעוק:" לא!!"

אבל זה ממש לא עזר. בום!! המכונית דרסה את הכלבה הקטנה לנגד עיני – אבל במקום דם שניתז, חריקתה של המכונית ויציאתו המבוהלת של הנהג, או אפילו גרוע מאלו: מוות.
המכונית המשיכה, בלי שום בושה, לנסוע כרגיל, והכלבה הקטנה התחילה לרוץ בפאניקה, זועקת ביללות כאב – למדרכה הקרובה, כשהיא צולעת ברעד על שלוש רגליים, ורגל שלישית מנודדת באוויר בכאב נורא.
רצתי אליה ומצאתי אותה שוכבת על המדרכה, כשהיא נשענת על הרגל הבריאה – ושלולית גדולה של פיפי סביבה.
ליטפתי אותה והרגעתי אותה. לכמה שניות נוראיות לא היה לי מושג מה עליי לעשות כעת.
להתקשר? למי? אין לי את המספר של הוטרינרית, ובין כה וכה הם נפתחים רק בחמש אחר הצהריים. לקחת אותה הביתה? הבית שלי קרוב, אבל מה עם בי? הכלבה שלי? מה אם היא תנסה לנשוך אותה ולא תרשה לה להיות בתחומי הבית? ומה אמא שלי תגיד?

זה היה מתוסבך מידי, לבסוף הרמתי אותה בעדינות ונשאתי אותה הביתה.
בבית, הכלבה שלי מיד רצה אלי כששמעה את צלילי השער הנפתח, אבל נעצרה במקומה וחיוכה נאלם כאשר היא הבחינה ביצור הקטן והזר שהחזקתי.
היא רחרחה אותה ואז התחילה לגרגר ולפצוח בנביחות רמות עד כדי כך, שנאלצתי להחזיק אותה בקולר ולגרור אותה אחורה.
הגורה הקטנה נראתה קטנה אפילו יותר. מסכנה… גם להיות פצוע וגם להיות בלתי רצוי. יכולתי להבין את שלולית הפיפי החדשה שישבה בתוכה.

אחותי וחברתה היו בבית. הסברתי להן הכל, וקבענו שעד חמש אחר הצהריים נשב בגן השעשועים הקרוב לבית ונשמור עליה בתורות.
חברה שלישית, שכנה, הצטרפה אלינו כשמצאה אותנו בגן השעשועים. היא סיפרה לנו שגם לה הייתה גורת כלבים והביאה לנו בנדיבות מזון גורים ואפילו רצועה, אם נצטרך.
הבנות ישבו בשלישייה כשהגורה בתוך ארגז קרטון עם שלושה קירות ומגבת מטבח כריפוד, ואני החלפתי אותן מידי פעם.
גם אמא שלי הצטרפה לעסק וליטפה אותה והודתה שהיא מתוקה ממש. היא אמרה שיש לה "עיניים מדברות". זה היה נכון. הן היו עגולות ומבריקות ומבטן היה מלא רגש ומשמעויות. היא הייתה הכלב הראשון שהביט בי למעלה מעשר שניות ארוכות בעניין כל כך.

למרות שהייתה לה עבודה לעשות, אמא שלי הסכימה לנסוע לווטרינרית בחמש.
התור לפני השעה חמש היה שלי ושל השכנה האדיבה שהצטרפה אלינו. היא סיפרה לי שהיא אוהבת חיות ממש. הייתה לה גורה, ואוגרים, ודגים ואפילו גוזל. שמת… אבל זה בסדר כי גם הדגים ואוגר אחד מתו לה ואת הגורה הם מסרו אחרי שאכלה להם חצי מהבית. היא גם סיפרה לי (עם חיוך קל של "מה לעשות, זה נכון" ) שיש לה ליד הבית שטח עם עצי נוי של העירייה ושם היא קוברת את כל החיות שלה.
הסיפור הזה קצת הלחיץ אותי, בייחוד שהיא ליטפה את הגורה שלנו תוך כדי.
אבל שלא תבינו אותי לא נכון – היא הייתה ילדה מקסימה, ועודדה אותה לאכול ולשתות ואפילו הלבישה אותה בווסט לכלבים שגרם לה להיראות מצחיקה לחלוטין.

אחר כך הלכנו לבית שלי והיא נפרדה ממנה לשלום.
כואב לי לספר לכן ידידיי, שלמרות שעזרה לנו המון, אותה ילדה, זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה את הגורה. ה"פעם האחרונה" שלי תבוא בעוד יומיים, קצת לפני תשע בבוקר. רק, שלא ידעתי את זה אז…