מתנת התקווה הארורה

אני יושבת, ופתאום שוב צונחת עליי תקווה.
אני מנסה לדחות אותה, לגרש אותה מיד. אבל היא לא זזה. כמו תמיד, היא מתעקשת לזחול לתוך גופי, להציף אותי בתחושות טובות.
אני מניחה שזה אמור להיות דבר טוב, תקווה. כולם סביבי חושבים כך. ואני כבר הפסקתי לנסות לשכנע אותם שאני צודקת.

פעם אהבתי תקווה. היא הייתה אור, כשאני הייתי כלואה בתוך בור חשוך ועמוק. היא נתנה לי את הכוח למשוך את עצמי משם, ולעולם לא אסלח לה על כך. היא זו שהעניקה לי את הכאב כאילו היה מתנה טובה שבאה מתוך כוונה טובה.
אבל היא לא. היא מתנה קשה וקרה ארוזה בתוך נייר עטיפה צבעוני שמסווה אותה.
ניסיתי לסרב לקבל אותה, אבל היא השתלטה עליי מהר מידי.
וכשהיא עזבה, זה היה גרוע יותר.
זה בסדר גמור לא לקוות. בניגוד למה שכולם חושבים, זה הרע במיעוטו.
פעם ישבתי בתוך הבור, רק אני והחשכה. לא היה לי טוב, אבל גם לא היה לי רע. ישבתי וישבתי, בלי יכולת לקוות לשום דבר, בלי רצון להאמין לאף אחד. ואז היא הגיעה. התקווה.

היא הפיגה את בדידותי. היא נטעה בי את האומץ, את האמונה.
ואני לא רוצה את האמונה הזאת. לא רוצה את הכאב שנלווה אליה, כמו תופעת לוואי שלא הייתה כתובה על הקופסה, שאותה גילית רק אחרי שהשתמשת במוצר.
מאז ועד היום, מידי פעם, התקווה נופלת עליי, כמו משום מקום. היא אפילו לא מרחיקה את התחושות הקשות. לא, אני יודעת שאני זו שצריכה לעשות זאת בכוחות עצמי.

אבל בקרוב מאוד כבר לא יישארו בי מספיק כוחות. וזה הכול בגללה, בגלל התקווה. אילולא הייתה באה ככה והורסת אותי, גורמת לי להאמין, לרחף מעלה, רק כדי שההתרסקות מטה תהיה יותר כואבת. אם לא זה, הייתי נשארת בבור. אמנם בודדה, אבל לפחות במקום שכבר למדתי להכיר. פחות אבודה.

אני לא רוצה במתנה הזאת, בתקווה.

בבקשה, שמישהו ייקח אותה ממני. שמישהו יעשה מעשה טוב ויעלים אותה, ויוריד ממני את העול הזה, שבלהחזיק אותה בתוכי.