מתנפצת

ניסיתי, וניסיתי ואז ניסיתי עוד פעם.
ניסיתי, רציתי כל כך חזק. עבדתי, נתתי הכול.
וכעת אני כבר לא יכולה יותר.
אני נשברת. אני נופלת על הרצפה, ומתנפצת למיליון חתיכות, כאילו אני עשויה זכוכית. זה כבר לא יפתיע אותי בשלב זה. הרי נפגעתי כל כך הרבה פעמים, שהשכבות המגינות עליי התקלפו מעליי, ונשארתי זכוכית.
אני מכרבלת לכדור ומתפרקת מבפנים. דמעות זולגות על פניי, עוד אחת ועוד אחת, כי עשיתי הכול. לפי הספר, לא לפי שום ספר. ניסיתי את כל הדרכים, גם את הנסתרות ואת אלה שלא סלולות.
ולמרות הכול, לא הצלחתי.
אז אני לא מסוגלת יותר. אני קורסת, פגיעה לחלוטין. אני נשברת ונקרעת מתוך עצמי. אני נותרתי לבדי, פעם נוספת, וכעת אני צריכה להתמודד עם הכול.
כל כך הרבה סדקים כבר נוצרו בי, אחד אחרי השני, התווספו לאט אל הצלקות שהעולם הזה השאיר בי. אין שום פלא שאני כבר לא נאבקת. אין בי את הקול הזה שדחף אותי להמשיך ולנסות. הוא נעלם, ולא נראה לי שהוא יחזור בקרוב, אם בכלל.
ואולי אני לא רוצה שיחזור. כי זו הרגשה טובה, להתפרק. להניח לעצמי להפסיק את המרדף הזה אחר האושר, ולתת לגופי ולנפשי את המנוחה שהם זקוקים לה. זקוקים לה באופן נואש.
זו הרגשה טובה, להוציא את כל התסכול והכאב החוצה. גם אם אין אף אחד שישמע, גם אין אף אחד שיעזור.
אני שוכבת על הרצפה הקרה, ומניחה לעצמי להתנפץ.