משקה הנשמות

משקה הנשמות / אביתר ליכטמן

מי שיגיע בלילה להר הרצל, ויחכה שם על אחד הספסלים, של החלקות הצבאיות, יוכל להבחין בקשיש שמסתובב עם משפך, ומשקה את העציצים המונחים על הקברים.

בכל לילה, חלקה אחרת. זה לא משנה לעזריה שיש טפטפות על חלק מהעציצים. הוא משקה אותם בכל זאת. הוא תמיד אומר "הפרח מסמל את הנשמה שלהם מבחינתי, ואני רוצה להפריח אותה שתגדל. הם כבר לא יכולים להשקות פרחים של אחרים".

בכל לילה, בסוף הלילה, אחרי שהשקה מאות ואלפי עציצים במשפך הירוק שלו, שמכיל אולי שמינית הקב מים , אך בודאות מכיל אלפי קבין של אהבה, מגיע עזריה לקבר האחרון, ומקדיש מספר דקות יתרות על הזמן שהוא מקדיש לשאר הקברים.

עזריה הספיק בחייו לראות אלפי אנשים פוקדים את הקברים. אנשים חושבים שבתי הקברות ריקים בלילה. והגוזמאים חושבים שהם מלאים בדברים אחרים. אבל עזריה יודע, שמדי לילה פוקדים את בית הקברות עשרות הורים. כל אחד בשקט שלו. מתייחדים עם יקיריהם. בשעה שהקור הירושלמי מעביר צמרמורת בגוף ומסייע לפתוח את שערי הדמעה. איש איש ויקירו. והם כבר יודעים לזהות את עזריה. והוא כבר יודע לזהות אותם. והם שואלים אותו: "כבר השקת את העציץ על הקבר של דוד? הפרחים של אברום כבר קיבלו מים?" ועזריה תמיד משיב בחיוב. ואם הוא לא באמת הספיק הוא מחכה שההורה ילך, ומשקה את הקבר. באהבה גדולה. מזיל עליו דמעה. תפרח פרח יקר. תפרחי נשמה.

אבל יש גם הורים אחרים. הם לא אוהבים שהוא מסתובב שם. הם לא הרבה. אבל הם עושים הרבה רעש. הוא יודע שהם קוראים לו "תמהוני". זה פוגע אבל הוא יודע שאי אפשר לשפוט משפחות שכולות. הם מתלוננים להנהלה. מעלילים עליו עלילות. והוא שותק. אי אפשר להתמודד עם חלל עצום כזה, ויש כאלו שפורקים אותו בדרך הזו.

פעם אחת, אישה צעקה לו: "אסור לך להסתובב פה! פה זה רק משפחות שכולות! זה לא מכבד את הנופלים כשאתה מסתובב פה עם המשפך הזה! יש פה כבר טפטפות! זה רק למשפחות פה בלילה!". והוא לא רצה להכאיב לה, אז הוא רק הנהן ואמר לה: בסדר את צודקת, והחל לצאת החוצה.

אבל רגע לפני שהוא יצא מבית העלמין, הוא עצר להשקות את העציצים על הקבר האחרון. זה של אורי שלו. ואז הוא יצא, כי אי אפשר לשפוט הורים שכולים