משפחה ~פרק 8~

התעוררתי מאושרת מתמיד.כשיצאתי ממיטתי ראיתי פתק ליד הדלת.פתחתי את הפתק וראיתי שהוא מההנהלה:
קטיה קאוליטז,אנו משחררים אותך ממאסר החדרי מהסיבות האישיות שלך.השיחרור נגרם מגברת אליסה סמית'.
תהני מחופשך.
אליס אני חייבת לך.חשבתי והלכתי להתכוננן ללימודים.בדקתי מה יש לי היום וראיתי שיש לי שיעור איתה.ספרות.באותו זמן אחזיר לה את הספר אשמת הכוכבים.הלכתי לכיתתי,וראיתי שהיא עדיין לא נכנסה,צלצול עוד לא היה.התיישבתי במקום הקבוע שלי.שמתי את ידי בקו ישר מחובר ושמתי עליו את ראשי. הייתי עייפה כי הלכנו לישון אתמול אחרי 2 בלילה. בלי ששמתי לב מישהו הזיז לי את הראש עם האצבע.הרמתי את ראשי וראיתי שאליס בדקה אם אני חייה. "נו אז איך היה המאסר שלך?"שאלה והתיישבה במקומה מולי."בודד"אמרתי והשארתי את ראשי על ידי. "אה,גמרתי לקרוא את הספר"אמרתי והושטתי לה את ספרה."נו מה דעתך?" שאלה בקוצר רוח."עצוב,משעשע ורומנטי"אמרתי הכל בחיוך מאושר."ו…"שאלה עדין בקוצר רוח. "ובכיתי"הודתי על מעשיי."אמרתי לך שתבכי"אמרה טיפה צוחקת עם חיוך ניצחון. "אליס, מה אמרת לההנהלה כדי שיוציאו אותי מהמאסר?"שאלתי מסוקרנת."הסברתי שהבדידות תגרום לך להגיב בדרך קיצונית" אמרה בהסבר קצר,אבל ידעתי שההסבר שהיא הביאה לההנהלה הוא ארוך ומשכנע."טוב,תודה"אמרתי בחיוך קטן."ואני יודעת על אתמול.אני ישנה בפנימייה הזו ליד האולם הקטן.ממש ליד.אז פשוט השענתי את אוזני והקשבתי לשיחות שלכן.מצטערת אם פגעתי בפרטיות שלכם.אבל שמחתי שהצתרפת לחבורה שלנו" אמרה בקול שמח."שלנו?"שאלתי מבולבלת."כן.הם למדו אצלי. אבל כשלימדתי כאן הייתי בת 18,אבל הם ממש היו צעירים יותר.היו בטוחים שאני בת 25."אמרה ונזכרת במשהו."אהה. רגע, אז בת כמה הבת שלך?"שאלתי טיפה מבוהלת."נו עצם העובדה שהולדתי אותה בגיל 18.אז היא בת 6" אמרה בפשטות. "למה לעזעזל היא קראה את הספר הזה?ועוד הסכמת לה?"שאלתי בשוק וטיפה נגעלת.ילדה בת 6 ידעה מה הם בתולין ואיך נפטרים מהם."היא שאלה אותי,אני אסרתי עליה אבל היא המשיכה לקרוא" אמרה באנחה."בלי להעליב,אבל אני לא מקווה שהיא תיגמר כמוך"אמרתי מנסה לא להישמע פוגעת."גם אני"אמרה טיפה בעצב."פעם הבאה תבדקי מה היא קוראת לפני שהיא לקראת הסוף"אמרתי עם צחוק בקולי."אני עושה את זה.אני לא רוצה שהיא תקרא ספר עם פירוטים"אמרה בהרמת גבות. "אז,מה החברים שלך הביאו לך לכריסמס?" שאלה מתעניינת אחרי שתיקה של שתי דקות."ספר,בובת וודו,בובת דוגמא שלי, ומסגרת עם התמונה שלנו"אמרתי והרגשתי את חיוכי גדל."ו,מימני"אמרה והגישה לי מתנה קטנה."אני לא יכולה,אני לא הבאתי לכם כלום" אמרתי מנסה לשכנע."קטיה את לא מבינה.את הבאת להם את ליסה בחזרה.זה אולי טיפה פוגע בך,אבל זו המתנה שלך אליהם. וגם אלי" אמרה בחיוך ועדיין החזיקה את המתנה.שום בלית ברירה לקחתי את המתנה שלה.היא הייתה בגודל קופסת קלפים.הורדתי את העטיפה ופתחתי את הקופסא הקטנה והיפה.בתוך הקופסא הייתה שרשרת עם ספר פתוח בצבע כסף, עגילים בצורת תו, וצמיד עם קישוטים שונים: ספר, עיפרון, גולגולת,שני תווים שונים, פרפר,אוזניות גדולות,משקפיים וארבעת האסים. והכל היה כסוף. הסתכלתי על אליסה וקמתי מעט לחבק אותה."תודה"אמרתי וחייכתי חיוך די גדול."אין בעד מה"אמרה והרגשתי את חיוכה. "טוב,עכשיו תשימי אותם"אמרה בקול די מצווה. "הא,טוב" אמרתי בהנחה וחיוך קטן ומקטר.לא לשבתי עגילים אבל היו לי חורים. שמתי את התווים,ואז שמתי את השרשרת ואליס עזרה לי לשם את הצמיד."תודה"אמרתי לה בחיוך. "אין שום בעיה" החזירה לי בחיוך חם.ואז כולם נכנסו לכיתה.אליס כרגיל צעקה עליהם ואיימה.למרות שהיא לא רוצה שהם יבואו,כי ידעתי שהיא רוצה יותר זמן כדי לשבת ולדבר איתי.השעתיים הראשונות עברו בדרך רגילה.למדנו סיפור חדש,ענינו,או יותר נכון אני עניתי על שאלות על הסיפור.ואז ש"ב.הלכתי לקפטריה.לא רצתי או משהו,כי ידעתי שאני יותר קרובה, וגם עד שהם יוצאים מהכיתות שלהם ובאים.אז לקחתי את הזמני.הלכתי די בפינה כדי שאני לא יהיה באמצע המסדרון ואקח תשומת לב מיותרת.אז פתאום מישהו פתח עלי את הדלת.נפלתי על הרצפה והרגשתי שהאף שלי נשבר.הזזתי את האף לשני הצדדים כדי לבדוק אם הוא לא שבור,ואז ראיתי מי פתח את הדלת בפראות כזו.מישהו גבוהה,וחזק לפי הדרך שבה הוא פתח את הדלת, ושחושב שהוא הכי טוב מכולם."הו,הינה הצוציקית שנדפקה בחיים" היה מדף מעלי ונאחזתי בו כדי לקום.אבל הדביל בכוונה העיף לי את היד מהמקום ואז נפלתי יותר כואב. "אה,אחי כדי לך לרדת מימנה"אמר אחד החברים שלו מאחורה.וקולו היה לי מוכר."למה לי?מה היא כבר תעשה לי?תסגור דלת.איזה פחד" אמר בפחד מזוייף. כמו האומץ שלו."יופי עוד אחד חלש"מילמלתי לעצמי וקמתי בכוחות עצמי.אבל הטמבל דחף אותי חזק,ושוב נפלתי. הרצפה ממש אוהבת אותי."מה אמרת עלי?"שאל בקול מאיים. "אמרתי שאתה חלש.אתה צוחק ומאיים על אנשים חלשים יותר כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.אבל אלו שאתה חושב שהם חלשים,חזקים יותר מימך,הם פשוט בחיים לא ירדו לרמה שלך" אמרתי באדישות וישבתי בנוח על הרצפה.אני לא אקום עם כל הדחיפות שלו."תקשיבי לי,את הולכת לשלם על זה"אמר בקול מאיים יותר.אין לו אומץ."אחי,תעזוב את הילדה"אמר אותו אחד מאחור עוד יותר מפוחד. אני לא מבינה למה הקול מוכר כל כך."למישהו יש קלסר מיותר?"שאלתי את הקהל סביבנו.אז הגיע אלי קלסר מהרצפה."תודה" אמרתי למי שהקריב לי את הקלסר שלו.מהר קמתי בקפיצה, והרבצתי חזק עם הקלסר למפגר בראש.הקלסר נשבר.אבל הטמבל נפל. "אה,מצטערת למי שאיבד קלסר"הסתובבתי ואמרתי לאנשים סיביבנו."את הולכת לשלם על זה"אמר וקם.לקחתי את החלק הנשאר בידי, החזקתי אותו בתנוחה נוחה וחזקה,ואז שוב הכתי אותו בראש.והוא שוב נפל."את תשלמי על זה ביוקר"אמר מנסה לקום. "ואתה חייב לי גלידה"אמרתי לו בטון אדיש."מה?"שאל בקול צרוד ומפגר."אמרה פעם שלישית שאני אשלם על זה.אני לא משלמת על הגלידה שאתה חייב לי"הסברתי לו באדישות."אני חייב לך את המוות שלך" אמר בקול מאיים.הוא לאיים עלי,הוא היה כל כך מגוחך וזה גרם לי לגחך.לא היה לי כוח אליו, אז בעטתי בפנים המחייכות שלו.והוא כבר לא אמר דבר.סוף סוף איבד את ההכרה. הרגשתי שמישהו שם יד על כתפי.סובבתי את ראשי 90 מעלות וראיתי את אדמונד מסתכל עלי ואז על הטמבל."אולי הגזמתי" אמרתי מנסה להחליט."אמרתי או לא אמרתי לך לרדת מימנה" אמר החבר שלו וגרר אותו לכיתה.אז אדמונד שוב מסתכל עלי בפנים די מודאגות."מה הוא עשה לך?" שאל טיפה כועס."פתח עלי דלת,ואז לא נתן לי לקום"אמרתי בפשטות לא מבינה מה העיניין. עד שהרגשתי את טעם הדם על שפתיי."אה זה,אל תדאג, הטמבל פתח עלי את הדלת בחוזקה כנראה" אמרתי וניסיתי למחות את הדם,אבל הוא ירד עוד ועוד. נזכרתי שיש לי ממחטה בכיס,אז הוצאתי אותה ושמתי על אפי והלכתי לשירותים.שטפתי את אפי מספר פעמים,וניגבתי את הדם מחדש עד שהוא הפסיק לרדת.יצאתי מהשירותים וראיתי שאדמונד יושב עם כולם.הם קמו ועזרו לאחרים לקום ואז הלכנו לקפיטריה."אז למה ירד לך דם מהאף?" שאלה ליליאן."כי טמבל אחד פתח את הדלת בזעם על הפנים שלי כשהלכתי." אמרתי מסבירה שוב."הכת אותו כפי שצריך?"שאלה קורטני בקול מעודד."כן.רק שמישהו איבד את הקלסר שלו,והטמבל איבד שיניים וחיוך"אמרתי גאה בעצמי."אני גאה בך"אמרה קורטני וחיבקה אותי.הגענו לקפיטריה. הם הלכו ישר לארוחת הבוקר, אבל אני לא מאמינה במאכלים שמה אז לקחתי לעצמי סלטים משני סוגים.של ירקות ופירות.ונסטי לימון ותה נענע.הלכתי ועמדתי בתור לסלטים ולקחתי את מה שרציתי. אז פתאום מישהו זרק עלי משהו קר על הגב.ושמעתי צחוק מלגלג. הסתובבתי וראיתי את האידיוט צוחק עלי מכמה מטרים מימני. שמתי את המגש שלי על השולחנון כדי להעביר מגשים, ועצמתי עיניים ונשמתי עמוק.אני לא רוצה להסתבך שוב,ולגרום לעובדות מסכנות לנקות אחרי הבלגן השני שעשיתי. ואז הרגשתי שזורקים עלי משהו בפעם השניה.אז פניתי אל המגישת אוכל בקול הכי נחמד שהצלחתי להוציא."סליחה גבירתי, את תוכלי להביא לי את הדבר הכי קשיח שיש לך במטבח?"הקול יצא נחמד ולא כזה שאני הולכת להרוג מישהו. היא הינהנה והלכה למטבח, ובזמן הזה זרקו עלי פעם שלישית משהו קר."הינה הגלידה שלך" אמר האידיוט צוחק בלגלוג.ואני שמעתי את החבר שלו נאנח. המגישה הביאה לי דלעת."תודה רבה.זה בסדר אם לא תקבלי אותה חזרה,שלמה?"שאלתי בקול מתוק מדי.הגזמתי.היא הנידה את ראשה לניגוד.לקחתי מגש ריק ושמתי עליו את הדלעת והלכתי לטמבל.חבר שלו ראה אותי אבל לא אמר כלום לחברו. שמתי את המגש בעדינות על השולחן,לקחתי את הדלעת ואז תקעתי אותה בכל הכוח שלי על הראש של האידיוט ואז לקחתי את המגש והרבצתי לו מ-4 צדדים.שני הצדדים המקבילים,למעלה והצד שמולי.ואז בעטתי בכיסא שלו חזק והוא נפל אחורה יחד עם הכיסא. וזז טיפה.ראיתי שהוא לא נגע באוכל שלו.אז שפכתי עליו את כל האוכל שלו.כשהוא הוריד את הדלעת מראשו,וכל הפנימייה כולל המגישות צחקו.ואז השלכתי או שפכתי את כל הארוחה שלו עליו."איתי לא מתעסקים"אמרתי אליו בחיוך ציני ודק והלכתי לקחת את מה שנשאר לי לקחת והתיישבתי עם חברי."אז זה הטמבל?"שאלה קורטני בטון טיפה לועג."אהה"אמרתי ואכלתי מהסלטים שלי."הא,אני מרחמת עלייך.הוא לא יירד מימך עד שתכניסי אותו לבית חולים,או עד שהוא יכניס אותך "אמרה ואכלה מהאוכל שלה."טוב,זה הולך להיות שבוע ארוך.אני צריכה מקל מתקפל"אמרתי לעצמי."במקרה יש לי.להשאיל לך לבנתיים?" אמר לי מייק."אה,אני לא מבטיחה שאני אחזיר לך אותו"אמרתי נזהרת."אני יודע.גם קורטני לא החזירה לי,וגם ליל, אבל יש לי עוד שניים.כי אני יודע שהם לא יהיו מחזיקים אצלי מעמד אז קניתי 4" אמר בקול רגוע."טוב,תודה"אמרתי והמשכתי לאכול את האוכל שלי."מה יש לך עכשיו?"שאלה ליליאן."לא זוכרת.אני אבדוק כשאלך ללוקר."אמרתי והמשכתי לאכול."יש לך ביולוגיה. איתי" אמר מייק."אה נכון.טוב,עוד שיעורים על אליס"אמרתי לעצמי בחיוך קטן. "אה, אז מימנה התכשיטים שאת לובשת "אמרה קורטני בקול מבין."מה?"לא הבנתי את הקשר לעכשיו. "העגילים, השרשרת והצמיד.הם מאליסה נכון?"שאלה קורטני מנסה לברר, אבל גם היא ידעה את התשובה."כן"אמרתי בקול טיפה לא מבין. "אחרת לא הבנתי מי הביא לך את התכשיטים אם את רק בקשר איתנו. ואנחנו כבר הבאנו לך מתנה.תגידי זה כסף אמיתי?"בסוף קמה והסתכלה על העגילים."לא יודעת,תשאלי את אליס" אמרתי בהרמת ידיים."אני רואה שזה כסף אמיתי.כניראה ממש מצאת חן בעינייה.קשה לגרום לה לחבב מישהו"אמרה קורטני בקול מופתע, וכך גם הפרצוף שלה."כי קשה למצוא מישהי שאוהבת לקרוא" אמרה ליליאן בקול מודה לקורטני."וקשה למצוא מישהי שתתקבל לחבורה שלנו"אמר מייק גם בקול מודה."או למצוא מישהי כמוהה" אמר אדמונד בקול רגיל.וכולם הסכימו איתו. בסוף ארוחת הבוקר הלכתי עם מייק לכיתה שלנו.התיישבנו וחיכינו לאליס להכנס. כשהשיעור התחיל,חשבתי מחשבה אחת.למה מייק רצה לפתוח דף חדש מההתחלה? סובבתי טיפה את ראשי אליו.

"מייק.."לחשתי כדי לא להפריע לאליס."הה"הזיז את ראשו כדי להראות שהוא מקשיב לי,אבל להראות כאילו מקישיב לאליס."למה רצית לפתוח איתי דף חדש,אם מההתחלה,שנאת אותי?" שאלתי טיפה בעצב, שהגיעה בלי רשותי."לא שנאתי אותך.פשוט,כשראיתי אותך בפעם הראשונה, חשבתי שראיתי את ליסה. תמיד הצקתי לה,אז זו הסיבה שצחקתי עלייך.אבל אז קלטתי לאט לאט,שליסה מתה.וזו לא היא אלא מישהי זרה לגמרי. אבל דומה לה.קלטתי את זה אחרי מה שאמרתי לך בקפיטריה.אז ככה העברנו את הימים.אני ירדתי עליה והיא עליי,אבל את לא ירדת עלי,נו בהתחלה. אבל משהו הרגיש לי לא נכון,והקשבתי למילותיה של לילי, הסתכלתי לך בעיניים,ואז יצאתי מהכיתה.אני לא מהאנשים שטועים,וזו הייתה הפעם הראשונה שלי שתיקנתי טעות.אבל,לא רציתי לריב איתך,כי את האמת,זה כאב לי.כאב לי לראות אותך עם מבט עצוב, כשאני חושב שאני ראיתי את ליסה."ענה והסתכל על אליס. ראיתי עצב בעינייו. ראיתי שהוא באמת מתחרט על מה שעשה. "טוב,אני חושבת שאני אסלח לך"אמרתי לו בחיוך קטן והסתכלתי על אליס ומקשיבה לדיבוריה. ואז שמעתי לחישה קטנה. "תודה" ידעתי שהיא של מייק,אבל החלטתי להתנהג כאילו לא אמר כלום. ולהמשיך את החיים שלי,כאילו שיחת הנפש הזו,ואיך שמייק התנהג אלי,לא קרה מעולם.
בסוף שני השיעורים הייתה לנו הפסקה.מייק הוביל אותי לאיזו פינה ששמה ישבה החבורה שלנו.הגענו אליהם,וראיתי את אדמונד מערבב קלפים."אז זה מה שאתם עושים בהפסקות?" שאלתי מגחכת. "כן,מה הבעיה?"שאלה קורטני במבט מבולבל. "הבעיה היא שלא שיחקתם איתי כשהייתי כלואה בחדר שלי!"שאגתי לקורטני בקיטור.אני יודעת מה הם משחקים,הם לא יכלו להביא את הקלפים לחדר שלי?! "מצטערת,לא ידעתי אם את יודעת לשחק או לא"אמרה קורטני מגנה על עצמה."טוב שיהיה. תביא לי גם קלפים"אמרתי קודם לקורטני,ואז לאדמונד שחילק קלפים. שיחקנו כמה דקות.עד שגמרנו את המשחק. בהפסד שלי. הרכנתי את ראשי בעצב מזוייף.וכולם צחקו.ואז היה צלצול.כולם קמו וקורטני משכה אותי למעלה.והלכתי לשיעור הבא שלי. אנגלית.
אחרי עוד כמה שעות לימודיות,הלכתי לחדרי.נכנסתי למקלחת לנקות את מה הטמבל זרק עלי, ואז לצחצח שיניים. אחרי שגמרתי הלכתי למיטתי ונשכבתי עליה,והחלטתי להמשיך לקרוא את הספר 13 סיבות.אני קראתי וקראתי.אחרי זה הגעתי לקלטת האחרונה,והיא אמרה את מילותיה האחרונות..הייתי עצובה,ואז היא אמרה את המילה האחרונה האמיתית שלה.אחרי זה המשכתי לקרוא ואז סיימתי ליקרוא את הספר.אחרי ששמתי את הספר במדף הספרים שמעתי דפיקה בדלת.פתחתי את הדלת וראיתי את קורטני."היי,אני יכולה?" שאלה ונכנסה. "מה הטעם לשאול?"שאלתי מייואש."כדי להראות נימוס"אמרה בטון חמוד והתיישבה על מיטתי."רצית משהו?" שאלתי והתיישבתי על הכיסא שלי מולה."כן,האלו עסוקים עכשיו,ואין לי עם מי לדבר" אמרה והשפילה את מבטה מעט. "אה, הייתה לי שאלה שעיניינה אותי"אמרתי ונזכרתי בדבר שסקרן אותי."נו"שאלה מתעניינת."איך לעזעזל התחברת לאלו שדקרו אותך בגב?" שאלתי בטון ממורמר. "הא,זה היה כשרק הגעתי לפה.הייתי פריקית,ולא השתלבתי.הם באו ובהתחלה הם היו נחמדים,ועשו דברים בשבילי.ואז בלי ששמתי לב,הם ניצלו אותי.ביקשו מימני לעשות ככה וככה.לא קלטתי את זה.רק כשהכי נפגעתי הבנתי את המצב.עם זאת,אני לא אשכח את הפגישה שלי עם אדמונד.אני פשוט יכולה לשחזר אותה."אמרה בחיוך והסתכלה על נקודה בחדר.