משפחה ~פרק 7~

"מה?"שאלה בהלם."כן.אני לא יודעת מה את מקבלת מזה שאמרתי" אמרתי את זה בפשטות. "פשוט,אמרת לי את העיניין שלך,אז אמרתי את שלי"אמרתי מנסה להסביר את עצמי פחות או יותר. "פשוט,חשבתי שסתם זרקו אותך מהבית או ברחת או משהו כזה, לא חשבתי על זה" אמרה טיפה לחוצה."זה בסדר,לא ידעת, ולא שמעת"אמרתי וגיחכתי.משהו שהורי היו אומרים. "טוב,אה… יש לך על מה לדבר כדי לצאת מהמצב השקט והמביך?"שאלה קורטני מבולבלת טיפה."את יכולה לספר לי על ליסה?"שאלתי מקווה לתשובה חיובית.אך היה חלק בתוכי שלא רצה לדעת. "אמ..אני חושבת שלא יפריע לאדמונד.טוב,דבר ראשון היא הייתה משקיענית.היא הייתה ננעלת בחדר שלה ולומדת למבחנים או עושה שיעורי בית.והיא הייתה דברנית.היא יכלה לדבר על הכל אז היו לה הרבה חברים.מכל הכיתות.מה שהפריע מאוד לאדמונד, אבל השתקנו אותו.ספציפית,היו לה קשרים בכל הפנימייה הזו.המורים נורא אהבו אותה,היא הייתה ילדה טובה והכל"אמרה וניסת להזכר בעוד דברים.כי ידועה שזה כואב."אז למה כולם אומרים שאני דומה לה?אני הייתי נכשל,המורים לא סבלו אותי,כולם בבית הספר שלי היו נגדי,והייתי מרדנית. הייתי צריכה לדעת שהכל בול שיט"אמרתי בייאוש.ידעתי שאני לא אקבל מזה כלום. "טה לא גמרתי!אבל,היו לה בעיות עם הבריונים. כולם פחדו מהם,אז כשהיא הסתבכה איתם, אף אחד אבל אף אחד לא עזר לה.היא נאלצה לסבול לבד.היא סבלה עד שמישהו מהחבורה שלנו הגיעה.לרוב זה היה אדמונד.הוא אמר לה יותר מדי פעמים שהיא צריכה להפסיק להיות חברה שלהם,הם לא עומדים לצידה אז מה הטעם בחברות?ברור שהיא לא הקשיבה לו.ופעם אחת היא התנהגה כמו מטומטמת לחלוטין.היא באה לראש החבורה,מי'ב,שהיה הכי חזק.היא רצתה לריב איתו. ההתחלה שלה הייתה טובה.אבל אז הכל הישתבש כשהחברים שלו הצתרפו. מישהו הגיעה אלי כי הייתי הכי קרובה והוא אמר לי שפוצעים אותה.אמרתי לו שיחפש את האחרים והוא רץ וחיפש. הוצאתי את האולר שלי מהתיק,כי הייתי יודניקית,והם חזקים מימני לפחות פי 2.כשהגעתי היא הייתה על הרצפה מדממת והם בועטים לה את הנשמה מהגוף שלה.מהר רצתי ובעטתי בהם,שניים תפסו לי ברגליים,ואז השתמשתי באולר. כשליליאן, אדמונד ומייק הגיעו,היה כל כך הרבה דם,שקשה להאמין שזה רק כמה אנשים. שלושתם מהר באו לעזור לי.בסופו של דבר הכנענו אותם והם שכבו.אבל ליסה הייתה במצב נורא גרוע ומהר רצנו איתה לבית החולים.כולם פחדו ונבהלו מאיתנו אבל לא הזיז לנו.אמרו לנו שהיא חייה. ראיתי שאדמונד סוף סוף יכול לנשום.ואחרי חודש כשהיא הייתה במצב ממש טוב יותר,והיא שוב חזרה לדבר, אדמונד צעק עליה.אלא מה?אם לא היה מגיע מישהו אלינו ואומר שתוקפים אותה היא הייתה כבר פגר. אדמונד צעק עליה לפחות שעה,אולי בחצי שעה יותר.הוא יצא מהחדר נסער.אני ישר עצרתי אותו,כבר ראיתי אותו כועס,אבל הכעס שהציף אותו הפחיד אותי ברמה כזו שהייתי בטוחה שהוא הולך להרוג אותי בנגיעה אחת. אבל אז ראיתי שהכעס הופך לדאגה ודמעות.הוא נפל על ברכיו ושם את ידיו על ראשו ופניו.ליליאן ומייק מיהרו,ואמרתי להם שהכל בסדר,פשוט..סערת רגשות.זה היה המחזה הכי כואב שראיתי מחיי.אנחנו ישבנו כפופים כשאנחנו מחבקים אותו.הוא דאג לה יותר מדי עד שזה פשוט חנק אותה.אבל היא התחילה להדרדר.בגלל הדאגה שלו היא הפסיקה ללמוד,המורים לא הרגישו את אותה חיבה אליה,והיא הפכה למרדנית.עד שאני ומייק לקחנו סמים.היא חשבה שאנחנו מדרדרים יחד איתה אז היא חזרה להשקיע וללמוד. והיא ככה,גם.מתה"גמרה את הסיפור בקול חנוק. "מה אפשר לעשות?הדור של היום חושב שהכל מגיע לו,כך שהוא חושב שהוא תמיד ינצח"אמרתי בהרמת ידיים. "על זה אני מסכימה. נתקלתי בהרבה פרחחים כאלו פה.רק,היה לי קשה להאמין שהיא רצתה לעשות את זה בדרך כזו.אני הייתי בשוק מימנה.אני לא-" היא אמרה באי הבנה ואז היא נקטעה בגלל שמישהו נכנס."על מה אתן מדברות?"שאל מייק כשהוא מתיישב על הרצפה שלי."אה,על עד כמה הפנימייה הזו חרא."אמרתי בהבעה רצינית."מה את יודעת?" שאל ונשען על ידיו שנשענו עם מרפקיו על ברכיו שישבו ישיבה מזרחית."אה,הגיעה לפה סוחר סמים,יש פה בריונים שאמורים להיות בכלא,ויש כאן יותר מדי דם"אמרתי וספרתי הכל. "למה סיפרת לה קורטני?למה?"שאל בקיטור והסתכל על קורטני. "מה?אם היא כבר בחבורה שלנו אז שתדע הכל"אמרה מגנה על עצמה."וגם אין זמן,כי עכשיו רבע ל-11"אמר והצביע על השעון. הסתכלתי על השעון וזו באמת הייתה השעה.אולי קורטני הגיעה אלי מאוחר."טוב,אז אני ומייק נלך, לילה" אמרה וקמה ממקומה והלכה ודלת ויצאה."לילה טוב"אמר מייק בחיוך קטן ויצא. "לילה" אמרתי בשקט.לא הייתי עייפה כלל.אז המשכתי לקרוא.קראתי וקראתי עד שהייתי עייפה.גיליתי שהדמות החמישית היא קורטני משהו.צירוף מקרים.איזו זונה.אבל אני בנתיים אחרי מרקוס. שמתי את הספר על השולחן וסגרתי את האור ואז נרדמתי מהר.

~בוקר~
קמתי ממקומי לחדר האמבטיה,ובדרך ראיתי את הלוח שנה.היום ה-23 לדצמבר.מחרותיים כריסמס.טוב,אחרים יוכלו להנות לפחות.אני אדבר בסקייפ עם אריק ולאו.
הימים עברו מהר.והגיעה כריסמס.מייק וקורטני לא הגיעו כל היום, ועכשיו ערב כריסמס.אני ניסיתי להתקשר לאריק ולאו,אבל הם היו עסוקים כנראה בחגיגות.יצאתי מחדרי,בעובדה שרואים שיצאתי במצלמות והלכתי לגג הפנימייה שהיה מכוסה בשלג. היה עלי ג'קט וסוודר, ומכנס טרנינג חם.טלפון ואוזניות.עליתי לגג, התיישבתי עליו,קירבתי את רגלי,ושמתי את ראשי עליהם. שמתי את השיר הראשון המצאתי.המנגינה הייתה חמודה,אבל המילים.. לא היה לי כוח לאוזניות,וגם ככה אף אחד לא שמע. שמתי את הטלפון בכיס שלי על פול ווליום.ואז הגיע שיר של קופסת נגינה, החלטתי להקשיב לו.אני ישבתי,וראיתי איך בבתים שונים יש קישוטים, והאור בבית דולק והמשפחה ניהנת מהערב. משפחה. הרגשתי גשם יורד,והשלג ניהיה חלקלק טיפה,אבל לא נפלתי. הרגשתי את הדמעות נופלות מעיניי.הייתי בודדה מדי.חברים שלי חגגו. מין הסתם,אין לי סיבה פתאום ליידחף להם לחיים. כמו שהיה עם אריק ולאון,שנדבקתי אליהם במקום להיות עם המשפחה שלי.והכל בגלל מקרה אחד.אני עכשיו כאן לבד. כשהעולם חוגג. ואני היחידה יושבת כאן לבד ובוכה.הרגשתי שהדמעות שלי טיפה קופאות,כי במקום להרגיש מים על הידיים שלי,הרגשתי קרח.אני המשכתי לשבת כשדמעות נופלות מעיניי בשקט,ושומעת את השיר.אז ראיתי שמישהו שחרר זיקוקים. הסתכלתי על הזיקוקים והרגשתי שדמעותי מחמירות. ועצבי גאר. אני ישבתי על הגג הקפוא זמן מה,ואז הרגשתי מישהו נוגע בכתפי ומיד קפצתי והסתובבתי מהר."מצטער,לא התכוונתי להבהיל אותך"אמר מייק טיפה צוחק ואז הוא שם לב למבטי."קרה משהו?" שאל דואג."היום ערב כרימסמס ואתם חוגגים.תנחש לבד"אמרתי בציניות וניסיתי למחות את דמעותיי שקפאו על פני.אז שברתי אותם."לא נכון. אנחנו מחפשים אותך בכל הפנימייה,ואז כשעברנו בקומה השלישית שמענו הד של שירים. עצובים. ואז הבנו שזה מימך. אנחנו תיכננו לבוא אלייך כי אסור לך לצאת.אבל לא היית בחדר אז חיפשנו אותך" אמר במלוא הכנות.הרגשתי רגשות אשם שככה הייתי בטוחה שהם שכחו אותי.שהם רצו זמן לעצמם בילעדי. "טוב בואי,קומי"אמר והסתכל עלי בחיוך. ניסיתי לקום אבל לא יכולתי.אני שונאת את עצמי על זה.לא עניתי ועשיתי מפי קו ישר."מה הבעיה?"שאל מבולבל.הוא התחיל להבין לעט לעט ואז התחיל לצחוק."אל תצחק!" הפצרתי בו.הוא הפסיק קצת לצחוק אבל עדיין גיחך.הוא חיבק אותי סביב הצלעות ומשך אותי למעלה.אחרי שניה הוא הצליח להרים אותי. טיפה רעדתי בגלל הקור, אבל אז הוא פשוט גרר אותי באותה דרך שהוא הרים אותי, ואז זרק אותי מאזור הסולם, אז קיללתי אותו כל כך הרבה פעמים, אבל אז הרגשתי כמה ידיים תופסות אותי.פתחתי את עיני וראיתי את כולם עומדים ומחייכים בהקלה."קטיה,יום אחד את פשוט תעשי לי התקף לב"אמרה ליליאן ועזרה לי לעמוד נורמלי. "מצטערת" אמרתי בחיוך מצטער. "טוב,בואו נלך לאולם הקטן,גם ככה אין שמה אף אחד"אמר אדמונד בחיוך גאה."מה כבר עשית?" שאלה קורטני בטון מיואש אך עדיין חייכה."כלום.למה את חושבת שעשיתי משהו?" שאל תמים."כי אני מכירה אותך הרבה זמן"אמרה והלכה לאולם ואנחנו אחריה.כל אחד פלט גיחוך קטן.הלכנו לאולם, ואדמונד פתח את הדלת.רק אני הייתי מופתעת.המקום נראה נפלא. הוא היה עם עץ אשוח די גדול מקושט,ועל הקירות נחשים או איך שקוראים להם,והיו שבילים של ענפי אשוח עם הנחשים והכדורים המנצנצים.באמצע האולם היה שולחן גדול ועגול,ועליו היו מאכלים שונים. מתחת לעץ אשוח היו כמה מתנות קטנות,ולי לא הייתה להם מתנה.וזה גרם לי לרגשות אשם."אז קטיה, מה דעתך?"שאל אדמונד מחייך מהתגובה שלי."אני לא יכולה לפרט.פשוט תודה, תודה שאתם דואגים לי"הסתובבתי אליהם וחיבקתי את אדמונד ואחרים באו גם.אחרי כמה זמן הלכנו לשולחן.שמנו אוכל, והמוסיקה גם מקודם פעלה.אנחנו דיברנו, צחקנו וחגגנו את כריסמס.אחרי שהיה חצות,הם הלכנו לעץ אשוח ולקחו את המתנות וחילקו אחד לשני.לי לא היה להם,אז נשארתי לשבת במקומי.אבל לא הייתי עצובה.שמחתי שהם לפחות אירגנו לי את המסיבה הזו.שמחתי שהם לצידי.אז במקום לשבת עם מבט מצוברח כי אין לי מתנות,ישבתי עם חיוך פרוס ללא רצוני על פני. ושיחקתי עם האוכל שלא היה לי כוח לאכול. הרגשתי שמישהו עומד לידי. הרמתי את מבטי וראיתי את אדמונד עומד לידי עם מבט די מבולבל."למה את לא באה אלינו?" שאל והתכופף טיפה להיות בגובה העיניים שלי."מה יש לי לעשות שמה,זה עיניין שלכם" אמרתי עם חיוך קטן."זה עיניין שלך גם כן, בואי" אמר והחזיק בידי והרים אותי ממקומי.התיישבנו ליד האחרים.והם הגישו לי מתנות."אני לא יכולה. מצטערת.אבל גם ככה גרמתי לכם לצרו-"ניסיתי לשכנע אותם כי לא הרגיש לי נכון,אבל ליליאן קטעה אותי."פשוט תפתחי וזהו"היא די צעקה את זה.אז בלית ברירה פתחתי את המתנה הראשונה.של ליליאן.בתוך העטיפה היה ספר,'הנפילה' של לורן קייט."חשבתי אולי שהספר יתאים לך. אני מצטערת אם הוא יגרום לך להיות עצובה"אמרה טיפה בחשש אבל עדיין מחייכת."למה?"שאלתי מפחדת לדעת את התשובה. "זה על נערה שהיא הגיעה לפנימייה,כי חשבו שהיא השתגעה כי החבר שלה נשרף לה מול העיניים"אמרה טיפה חוששת."אני אשרוד" אמרתי בחיוך ומגחכת ולקחתי את המתנה הבאה.של אדמונד. פתחתי אותה וראיתי שמה בובת וודו בצבע שחור,עם כפתורים ירוקים בהירים,ובד על החלק העליון בצבע כחול,וסוג של מכנס ירוק דשא.ועל הבד שאמור להיות חולצה יש לב,ועל הלב בכוונה יש מחטים."או תודה אדמונד"טיפה התכופפתי כדי להגיע אליו ולחבק אותו.ואז חיבקתי את ליליאן,כי לא חיבקתי אותה מקודם.ואז לקחתי את המתנה של קורטני.הייתה שמה בובת פלסטיק שתיארה אותי. היא הייתה רזה,שיער כחול גלי,עיניים סגולות, ואת התלבושת שלנו."כן זה מבלבל.אני בחרתי להביא לך את זה,כדי שתדעי עד כמה את יפה,לא משנה איך את היית נראת. כי אני לא רוצה שתיהיה שלילית.וגם כי הם גנבו לי את הרעיון"אמרה והצביע על ליליאן ואדמונד. "אנחנו גנבנו?"שאלו מופתעים."בסדר,אני חשבתי על זה אבל אתם כבר קניתם"אמרה והודתה."לא נורא"אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה.ואחרונה חביבה, המתנה של מייק.המעצבן הזה ששנא אותי ואז רצה דף חדש. פתחתי את המתנה וראיתי שמה מסגרת לתמונה,והרגשתי שהיא מעץ, עבודת יד.על העץ היו קודם השפרצות דם שחור,ואז כוכבים צהובים. והכל על רקע כחול. "תודה מייק"אמרתי וחיבקתי אותו. "כולם לקום"ציווה מייק.קמנו מבולבלים,ואז הוא קיבץ אותנו ואז בדק זווית מצלמה ואז הוא בא אלינו וצילם אתנו מלמעלה."מרי כריסמס"אמר ואנחנו אחריו ואז הוא צילם אותנו.הוא צילם אתנו במצלמה ישנה כזו, שישר מוציאה את התמונה. המצלמה הוציאה 5 תמונות.אחת אחרי השנייה.הם נפלו,כשמייק ניסה לתפוס אותם. אני התכופפתי ואספתי את התמונות.הבאתי לכל אחד תמונה,ואז היא הפכה לברורה,אלו היינו אנחנו,מחייכים בדרך הדבילית שלנו. גיחכתי לרגע."ובשביל זה הבאתי לכל אחד מסגרת של תמונה." אמר גאה ומחייך."תודה,לכולם"אמרתי בחיוך גדול ומודה. "היי, בשביל זה אנחנו חיים לידייך"אמר אדמונד,והתכוון שבשביל זה יש חברים."חוץ מזה,גם את איתנו עכשיו"אמרה קורטני."אבל לא הבאתי לכם כלום"אמרתי אשמה טיפה."את הבאת.אבל את זה תגלי כבר לבד עם הזמן"אמרה ליליאן בחיוך מסקרן.הם שיפרו לי את המצב רוח.ורגשות האשם ירדו מימני. חייכתי חיוך גדול שלא הסכים לרדת מימני.מצאתי את האנשים שידאגו לי.