משפחה ~פרק 5~

נשכבתי על מיטתי,ולשם שינוי,לא היו לי מחשבות כלל.עד שלרגע שנזכרתי באריק.קמתי מהר לשולחן שלי ולקחתי את הטלפון שלי והתקשר לאריק.הוא בטח מת מדאגה."שלום,הפצרייה של אריק. מה תרצו להזמין?"שאל בקול ששומעים שהוא מחייך כרגיל."אני רוצה פיצה עם אננס, זיתים ואנשובי"אמרתי את ההזמנה הרגילה שלי בטון מלכותי מזוייף.הוא מיד זיהה אותי. "קטיה?! לעזעזל,הדאגת אותי למוות!חשבתי שאת נשרפת בבית משפחתך!"צעק עלי אריק.מין הסתם שהוא יצעק עלי אחרי שלא שמע מימני איזה 4 ימים וחשב שאני מתה. "מצטערת. פשוט, היו לי כמה בעיות במקום החדש,ורק עכשיו נזכרתי להתקשר" אמרתי מצטערת. "איזה מקום חדש?"שאל מבולבל חושד. "אני בפנמייה.לא רציתי להביא לך וללאונרדו(הבן שלו) טרחה.אז אמרתי שאין לי לאן ללכת."אמרתי טיפה מובכת."טוב,מחר לאונרדו בא אלייך לפנמייה הזו ב-8 בבוקר.ולא אכפת לי שיש לך שיעורים בזמן הזה"אמר קובע, וידעתי שהוא מרים אצבע מורה למעלה."אתה לא אמור להגיד לי ללמוד?"שאלתי צוחקת. "וגם הוא יביא לך את הפיצה הלא אכילה הזו"אמר בנימה עצבנית מזוייפת."היא אכילה,וגם טעימה!" אמרתי לו בהחרזה וצעקתי טיפה."מי לעזעזל אוכל פיצה ודגים?"שאל נגעל ומבולבל,ובקול מייואש."אני אוכלת!"אמרתי לו מחייכת חיוך דבילי. "ואת מופתעת שאת שונה מאחרים"אמר בגיחוך."פה אין ספק.לא משנה לאין תלך תיתקל בחרמן"אמרתי לו בגלגול עיניים שלא ראה."אוי,קט' אני מכיר אותך מספיק זמן שהם לא יגעו בך"אמר בביטול."אהה,תגיד את זה לפורץ שאתמול כמעט שבר לי את הידיים"אמרתי ונשכבתי שוב על המיטה. "טוב, נו,את לא יכולה לנצח כל אחד"אמר חסר רעיון לעידוד."אתה לא חייב לנסות לעודד אותי.פשוט,זה מעצבן שדווקא הגרוע מכל קורה לי.פה בכלל,כולם חיים על כסף.כשלי יש רק את הכסף שתיכננתי לקנות פיצה אצלך" אמרתי די בעצב."אני תקועה באמצע חיים של אנשים,מה אני קשורה לפה לעזעזל בכלל?!אני צריכה להיות בכלא, או מתה"אמרתי בעצב כבד יותר. "קטיה!!" צעק לי אריק בכעס מהטלפון. טיפה נבהלתי מנימת קולו."שלא תעזי לחשוב על דברים כאלו,את שומעת אותי?"אמר בכעס. אבל אני שמעתי דאגה."אריק,אל תדאג.אני לא ארד לרמה הזו,אני רק חושבת,אני לא פועלת" אמרתי בהקלה."אני עדיין לא רוצה שתחשבי כך"אמר עדיין בכעס שנשמע כדאגה."אבל אני סתם טרחה לאנשים. נתקלתי במישהו,התיידדנו,ואז הנכנסתי אותו לצרות שלי.הוא הכיר לי ידידה שלו,בסופו של דבר היא רבה במקומי.אתה לא קולט שאני סתם משהו באמצע החיים שמפריע?!" אמרתי לו בעצב."והם?לא חשבת שגם הם מרגישים ככה. כולם הולכים אחרי מישהו,נדבקים אליו.רק בגלל שאת צריכה יותר עזרה,כי את לא מוכנה לקבל אותה,לא אומר שאת מפריע לאנשים בחיים.זה רצונם לעזור לך."אמר בהקלה."טוב.אני מבטיחה,שאנסה לחשוב ככה.תודה שעודדת אותי"אמרתי מחייכת אחרי העצב שהרגשתי."זה בסדר.אני תמיד כאן בשבילך,וגם לאונרדו. הו,אני חייב לנתק,בא לקוח.ביי"אמר שמח וניתק מהר. "ביי" אמרתי, למרות שידעתי שהוא לא ישמע אותה.לא היה לי מה לעשות.חשבתי אולי לקרוא את הספר שהשאלתי מאליסה (המורה שלה).באתי לתיק והוצאתי את הספר מימנו.התחלתי לקרוא אותו בלי הפסקה,הוא היה ממש מעניין.לחשוב על מצב שספר על חולי סרטן לשעבר יכולים להיות מעניין כל כך.אז שמעתי דפיקה בדלת,ונאלצתי להפסיק לקרוא בחלק שהם עלו למטוס כדי לטוס לארמסטרדם.קמתי אל עבר הדלת ופתחתי את המנעול וראיתי את אדמונד וליליאן עומדים בפתח,טיפה כועסים. "איפה היית לעזעזל?"שאל אדמונד ונכנס לחדרי יחד עם ליליאן. "זו שאלה רטורית בעובדה שאני כאן עכשיו?" שאלתי בציניות. "ועכשיו, ברצינות איפה היית?" שאלה ליליאן."אני הייתי בחדר, הידיים כאבו לי יותר מדי,ואז באתי והחלפתי תחבושות, ואז דיברתי עם ידיד טוב,קראתי ספר,ואתם הגעתם."אמרתי בפשטות. "מי הידיד?"שאלה ליליאן מתעניינת."תיראו אותו מחר, הוא אמר שהוא יבוא מחר לבקר,ותיהיה גם פיצה על חשבונו. אבא שלו עובד בפצרייה, נו, אני גם ידידה טובה של אביו"הסברתי להם עם חיוך על פני.רק מלהיזכר בהם עושה לי טוב. "מתי הוא מגיע?" שאל אדמונד והתיישב על המיטה."לי אמרו ב-8"אמרתי בהרמת ידיים."איך את מכירה את הידיד הזה שלך?"שאל אדמונד בסקרנות."זה סיפור ארוך כל כך"אמרי בייאוש והתיישבתי על הכיסא שלי."יש לנו זמן"אמרה ליליאן והתיישבה על המיטה עם אדמונד.
הייתי בת 14 ורציתי טיפה להתבודד מאזור עם אנשים שאני מכירה.אז מצאתי את הפיצרייה של אריק.נכנסתי אליה,וראיתי שמה ממש מעט אנשים.התקדמתי אל המוכר ושאלתי אותו כמה עולה כאן פיצה עם אננס,זיתים ואנשובי.אריק פתח אלי עיניים,ואז התחיל להכין את הפיצה.אחרי שהוא הכין לי פיצה משפחתית, לקחתי אותה והתיישבתי על המקום הכי קרוב לקופה שלו,כי הפיצה הייתה די כבדה.התיישבתי לבדי עם פרצוף עצוב,שמתי רוטב חריף, תבלינים והתחלתי לאכול.אריק נגש אלי והתיישב מולי, הוא אמר את שמו ושאל את שלי.עניתי לו קטיה.הוא רצה לטעום את הפיצה שלי.טעות גדולה.לפי מה שאמר,הוא הקיא יום וחצי בלי הפסקה.אבל אני תמיד אכלתי את זה.אז במקום לאכול איתי,הוא דיבר איתי.דיברנו על החיים. התחלנו עם החיים שלו, ואז סיפרתי את שלי.הוא לא הסתכל עלי ברחמים או משהו כזה. הוא צחק.בהתחלה כעסתי עליו,אבל לא הגבתי בכלום פשוט עשיתי פרצוף כועס והסתכלתי על הרצפה.אריק ישר הסביר לי שהעולם דבילי,והדביליות הגיע למצב כזה שזה מצחיק.וזה גרם לי גם לצחוק,לא יודעת למה.אריק היה די צעיר,בן 35 עם נער בן 15, אבל עדיין היה לו שפם שנתן לו מבט איטלקי.אז אחרי מספר ימים שדיברתי איתו,הכרתי את הבן שלו,לאונרד,או לאו בקיצור. אז באתי כשהפיצרייה הייתה סגורה,והם שיחקו קלפים.הם לימדו אותי איך לשחק,ואז הייתי באה כמה פעמים כדי לשחק איתם.ללאו הייתה חברה באותו זמן,אז היא באה גם.אבל היא שנאה אותי ועשתה לי דברים רעים בכוונה כי קינאה וחשבה שאני מעוניינת בלאו.איזו סתומה.אבל,לפעמים לאו ואריק יצאו עליה,אבל היא המשיכה.אז החזרתי לה מלחמה.בסופו של דבר נמאס ללאו והא נפרד מימנה,היא קינאה יותר מדי.והוא עדיין נשאר רווק.כי כולן קינאו בי.אולי היו לו 2 או 3 חברות,אבל הן קינאו יותר מדי.וככה,שנתיים אנחנו מכירים,לפני כמה ימים אפשר לומר חגגנו שנתיים הכרות.
"וזהו,זה כל הסיפור שלי"אמרתי בהרמת ידיים."אגב,גיליתי שהגורל שונא אותי"אמרתי בפרצוף לא מרוצה."אני שותפה של מייק בכימיה,פיסיקה,ביולוגיה,ושאר השיעורים שנמצאים במעבדות" אמרתי וסיננתי לעצמי קללה.אדמונד קם לרגע,ניגש לדלת חדרי."טוב,אני מקווה שתסתדרו,כי יש לך שיעור איתו לפחות פעמיים ביום "אמר בצער בשבילי.פתחתי אליו עיניים, וליליאן התחילה לצחוק מהתגובה שלי."נמאס לי מהחיים" אמרתי וקמתי לחלון שלי.הן ידעו שאני צוחקת,אבל דחפו אותי לרצפה וקצת צחקו."מה עם הפיצה?"שאל אדמונד עצוב. "תאכל אותה עם מייק במקומי.בתמורה הוא לא יבוא לשיעור מחר."אמרתי וקמה על המרפקים שלי. "תסבלי אותו לבד.לי הספיקו כל החיים"אמרה לי ליליאן והרימה טיפה את ידיה ועשתה מבט נכנע. איבדתי את אחיזתי במרפקיי ונפלתי על הראש, ושמתי את הידיים על ראשי. "העולם שונא אותי יותר מדי זמן.פשוט יותר מדי" אמרתי ועשיתי בכי מזוייף.ואז שמעתי דפיקה בדלת.הדלת נפתחה וראיתי את הפרצוף של מייק נכנס."מישהו חי פה?"שאל ובדק את החדר. קמתי בתנועה לא ברורה,לקחתי כרית וזרקתי אותה עליו."על מה זה היה?"שאל עצבני ונכנס לחדר."כי זה הרגיש לי ככה" אמרתי לו באדישות וחזרתי לתנוחה שלי לפני שהוא הגיע."זה כאב"אמר והתיישב על הכיסא שישבתי לפני כמה זמן."למי עכשיו קל?" אמרתי לו באדישות. "אני בא אלייך וככה את מקבלת אותי?"שאל טיפה נעלב."היה יכול להיות גרוע יותר.בכלל לא רציתי שתיהיה פה. לך" אמרתי והצבעתי על הדלת."את רעה"אמר בצמצום עיניים ומבט מעוצבן. "העולם רע.עכשיו צא"אמרתי ונשארתי עדיין על הרצפה.בלי ששמתי לב מייק זרק עלי כרית בכל החוזקה. היסתכלתי עליו בשוק ואז זרקתי אותה כל כך חזק שהוא נפל אחורה מהכיסא. "מייק,אתה חיי?"שאלה לילי טיפה דואגת."כן,כן אני חיי"אמר וקם למצב של ישיבה מזרחית."לא חושבת שזרקת את זה חזק מדי?"שאל אדמונד מנסה לעשות לי רגשות אשם. "למה הוא זורק עלי?"שאלתי בכעס קטן ובהגנה על עצמי."כי את רעה אלי"אמר מייק בתור תשובה."כי מגיע לך שיהיו רעים אליך"אמרתי ואז הורדתי שוב את ראשי על הרצפה."טוב טוב.אם את רוצה שאני אצא עד כדי כך אני אלך" אמר וקם ממקומו.ופתח את הדלת ויצא מימנה.אחרי שהראתי את הספרות 3 2 1 ואז מייק ניכנס לחדר. "את לא מתכוונת לקרוא לי בחזרה?" שאל מבולבל. "מייק, אם קטיה אמרה משהו,היא לא תשנה מיד את דעתה"אמר אדמונד בגיחוך.את התשובה של מייק לא שמעתי כי נרדמתי מהר לפני שאמר מילה.
~בזמן שקטיה ישנה~
"כמה היא יכולה לישון?"שאל מייק בפלא והתיישב על הכיסא שישב קודם."הרבה.אנשים שמתעצבנים בקלות ישנים הרבה.כדי להרגיעה את העצבים"אמר אדמונד והסתכל על קטיה ישנה. "בדיוק כמו ליסה"אמר מייק באדישות והסתכל גם על קטיה. "בדיוק כמו ליסה"אמרה ליליאן באדישות וגם הסתכלה על קטיה. "כן,בדיוק כמוהה"אמר אדמונד טיפה בעצב."אה מייק,מה אמרת לקטיה כך שהיא תדבר איתך רגיל בלי לנסות להרוג אותך?" שאלה ליליאן והסתכלה על מייק."אמרתי לה שזה בשבילך, כדי שלא תצתרכי לבחור בינינו"אמר מייק בטון רגיל."זה ברור שהייתי בוחרת בה"אמרה ליליאן בספק והפנתה את מבטה לקטיה."את בוחרת במישהי שאת אפילו שבוע לא מכירה על פניי?בוגדת!" אמר בקול נעלב מזוייף."אבל ברור שרצית להיות לפתוח דף חדש איתה בגלל שאתה מתגעגע לליסה"אמר אדמונד באדישות. "איך אני אמור שלא?אולי בהתחלה שנאתי אותה. אבל זה היה בגלל שהיא כל כך הזכירה אותה.זה גרם לכעס שהיה בי לחזור.היא הייתה כמו אחות שנייה בשבילי"אמר מייק בעצב והסתכל על קטיה."אני לא כעסתי.שמחתי.לפגוש אותה,זה כאילו נתנו לי הזדמנות שנייה לטפל באחותי"אמר אדמונד בעצב."היא באמת ממש דומה לה.רק שעכשיו,לשם שינוי,קטיה נראת שלווה כל כך.כאילו כל הצרות שקרו לה בחיים מעולם לא קרו.אילו יכלה להראות ככה כל יום" אמרה ליליאן בשלווה עם חיוך קטן."אני רק מקווה שאנחנו נצליח לאהוב את קטיה לפי מה שהיא.ולא בגלל ליסה. כי הטעם שלהן ממש שונה"אמר אדמונד את המילים האחרונות בפלא. "כן,אני שומעת את להקות הרוק והמטאל שלה עד החדר שלי"אמרה ליליאן בגיחוך קטן וחייכה."לפי דעתי,נצליח להתחבר לקטיה,ולא לליסה"אמר מייק בחיוך והסתכל על אדמונד וליליאן."אתה מודע לזה,שנצתרך להגיד לה יום אחד"אמרה ליליאן בטיפה עצב לאדמונד. "כשנגיד לה,היא תגיד את שלה.לה זה יותר קשה לשמור מאשר לנו.היא היחידה שיודעת,אבל אנחנו שישה יודעים."אמר אדמונד בשלווה."כן,אז נוכל לעזור לה"אמרה ליליאן בחיוך והסתכלה על קטיה עם אדמונד."ונוכל לעודד אותה" אמר מייק בחיוך. "טוב,אז בואו נשים אותה על המיטה, אחרת היא תיתקוף מישהו מחר"אמר אדמונד בגיחוך וחיוך וקם כדי להרים את קטיה. מייק קם גם ושניהם הרימו אותה למיטה,כיסו אותה בשמיכה ועזבו את החדר.
~בבוקר~
הרגשתי שאני נמצאת על המיטה שלי ולא על הרצפה.פקחתי את עיניי וראיתי שאני באמת במיטה שלי.קצת קמתי ונעזרתי במרפקים והבנתי שכנראה נרדמתי להם והם שמו אותי על המיטה. ראיתי שהיום יום שבת.סוף סוף!!!ואחרי שקמתי למצב ישיבה שמתי לב שיורד שלג בחוץ.מהר התקדמתי לחלון.אהבתי לראות גשם ושלג.הם מתארים את ההרגשה שלי לפעמים. גשם עצב.ושלג שמחה.הלכתי למחשב ושמתי שיר.לקחתי בגדים תחתונים ונכנסתי לאמבטיה. אז נכנסתי למקלחת,שטפתי את השיער טוב,וניקיתי את הגוף ואז שטפתי הכל ויצאתי ושמתי על עצמי מגבת.התנגבתי מהר ואז ציחצחתי שיניים.והתלבשתי והדבר האחרון-ייבשתי את השיער. שיצא לי נפוח וקשה לסירוק,אבל ניצחתי אותו בסופו של דבר. התיישבתי על המחשב שלי ושמתי שירים של להקות שונות.אז עיניי נדדו למקומות שונים במחשב עד שראיתי את השעון.השעה הייתה 09:32.ולאונרד צריך להיות כאן בשמונה.