משפחה ~פרק 4~

אליס הסתכלה עלי ברחמים,פגיע,ובעיקר הלם."אז,זו הסיבה שאת פה?"שאלה טיפה מהססת. רק הנהנתי.היא קמה ממקומה ובאה אלי בחיבוק,וחיבקה אותי,חזק."אני יודעת שזה לא מנחם, אבל אני יכולה להיות כמו אם חורגת אם את צריכה.אני מוכנה לעזור לך תמיד"אמרה,והרגשתי את החיוך הדבריה."זה יעזור. תודה"אמרתי בחיוך עצוב.היא התנתקה מימני וחזרה למקומה. ואז כל האחרים נכנסו לכיתה.איחור של 25 דקות. ואו,יותר גרוע מימני.חלק הסתכלו עלי בשוק שאני איתם בכיתה.אז ליסה התחילה לצעוק עליהם,בקול כועס ומאיים,וראיתי שהרבה מפחדים. 'היא כבר מוצאת חן בעיניי' חשבתי בחיוך.
_______________________________________________________
אחרי שני השיעורים,עברו כ-2 דקות ואז ראיתי שליליאן ואדמונד נכנסים לכיתה.קמתי ממקומי ובאתי אליהם."היו צרות?" שאל אדמונד כשהלכנו לקפטריה."לא,היה בסדר.מה דעתכם על תחרות ריצה עד הקפיטריה?"שאלתי עם חיוך שטני."למה לא ציפיתי לזה?" שאל נואש והרכין את ראשו בדרמתיות."אוי תהיה כבר גבר ותיתכונן לרוץ"אמרה ליליאן ותפחה על גבו.הוא עמד ישר, ושוב עקף אותי ואת ליליאן.עמדנו במקומנו,וליליאן ספרה עד 3,ואז פתחנו בריצת שיא. בגלל שכאבו לי טיפה הידיים(בדרך לא מוסברת) הם עקפו אותי.התחלתי לרוץ מהר יותר,עד שמישהו יצא מכיתה ואני נדפקתי בו כל כך חזק שהוא נפל(יש לו גוף עמיד כנראה) ואני נפלתי וגלשתי מטר אחורה."את יכולה להסתכל לאן את רצה?"שאל בצעקה וכעס."פעם הבאה תבדוק לאן אתה הולך" אמרתי וניסיתי לקום.וזה לא הצליח.להיות 'נכת ידיים' זה בלתי נסבל.אז לקחתי מהר את הידית של הדלת,ונעזרתי בה כדי לקום, ואז הדלת נפתחה יותר ואני נדפקתי עם הראש בקיר.'הא לעזעזל!'חשבתי בעצבים.אז כבר נמאס לי ליתקע על הרצפה כמו נכה, אז השתמשתי בידיים כדי לקום.כשהייתי על הרגליים עמדו לי כבר דמעות בעיניים מרוב כאב. לרגע נגעתי באזור הכאב, הרגשתי שהזרוע לא התנפחה לי.רק אז שמתי לב שאותו טיפוס צחק. "מה את נכה?"שאל צוחק. לא היה לי כוח לריב איתו,וגם כנראה אדמונד וליליאן יחשבו שקרה לי משהו.אז עקפתי אותו והתחלתי לרוץ ושמעתי אותו צועק. "פחדנית!"צעק צוחק ואז כבר לא שמעתי אותו.נשבעת שאם לא היו לי בעיות בידיים הוא לא היה צוחק ככה.הגעתי אחרי 2 דקות ריצה לכניסת הקפיטריה, ואדמונד וליליאן חיכו לי שמה. "מה את התבלבלת בדרך?"שאלה ליליאן כשנכנסנו לקפטריה. "לא,סתם טמבל אחד נדפק בי.בגללכם אני רצתי מהר מדי ונפלתי איזה מטר מאיפה שעמדתי.ואז ניסיתי לקום כמו איזו נכה."אמרתי ומחיתי דמעות."ואני מבין שנשבר לך,וקמת עזרת הידיים למרות הכאב."אמר והטא את ראשו אלי."בינגו!"אמרתי והרמתי את האצבע המורה שלי."איך נראה הטמבל?"שאלה ליליאן מתעניינת. "אה,גבוהה, עמיד,שיער חום,עיניים לא יודעת.צחוק של סנוב בריטי. וזהו."אמרתי באדישות ושמתי אוכל על המגש שלי. "מה זאת אומרת עמיד?"שאל אדמונד."זאת אומרת שלא קל להזיז אותו. כאילו,מחובר לאדמה." הסברתי לו והתיישבתי על השולחן יחד איתם. "אממ….נראה לי שזה מייק."שאלה והורידה את ידיה מראשה,שהיו כשחשבה."ואו,ממש עוזר לי,מה אני אגיד לך!"ושמתי אוכל בפי. "הוא אח שלי לצערי.הוא צוחק הרבה על אנשים.אבל אם הוא יצחק עלי,חסר לו שהוא יעשה את זה"אמרה ברצינות. כמעט נחנקתי כששמעתי שהוא אח שלה.אז אדמונד טפח לי על הגב ויכולתי לנשום שוב. "הדבר הזה אח שלך?!" שאלתי מנסה להסדיר את הנשימה שלי. ליליאן ראתה שנרגעתי."לצערי"אמרה ושפילה את מבטה."הוא נפל על השכל כשנולד"אמרנו שתינו,וראיתי חיוך על פניה.ואז ראיתי חיוך על פניה.היא חושבת על מה שאני חושבת."נחיה ונראה,אם הוא יוכל להמשיך לצחוק בכלל." אמרתי עם חיוך שטני ונעצתי מזלג בעוגה שהייה בתור קינוח."אני עומד לצחוק על זה כל חיי"אמר לפתע אח של ליליאן.מתוך רפלקס בטעות נעצתי את המזלג בזרוע שלו.מזל שזה הצד ההפוך ולא הדוקר.אבל זה בקושי כאב לו."וואו,גם עקומה"אמר וצחוקו גבר."איפה יש סכינים כשצריך אותם?"סיננתי לעצמי ואף אחד לא שמה אותי."מייק,תרד מימנה, אני מכיר אותה יומיים,ואני מספיק בטוח שהחיוך ירד לך מהפרצוף עוד כמה שבועות"אמר אדמונד באדישות. "כן ראיתי איך היא יכולה לפגוע בי כשהיא לא מסוגלת לעמוד נורמלי"אמר בלעג וצחק שוב על זה.אז שיחזרתי את המראה שוב ושוב בראשי. באמת נראתי פתטית."מייק!אתה רוצה להתעסק איתה?אז אתה צריך נגדי קודם.אבל לא בטוח שתצליח לשרוד אותי"אמרה ליליאן בכעס."אני מפחד.את לא פגעת באנשים כבר הרבה זמן,בטח שלא תפגעי באח שלך בגלל מישהי שאת מכירה יום יומיים"" אמר בלעג והמשיך לצחוק. בזמן שאדמונד וליליאן ניסו להגן עלי ולריב עם מייק,אני ישבתי בשקט. עד שנמאס לי.קמתי בתזוזה אחת.לקחתי מהר את העוגה והתה שלי,שמתי את העוגה על ראשו למרות שהוא היה יותר גבוהה מימני."אתה צוחק ומדבר יותר מדי.אולי תאכל טיפה.אולי תשתה כדי שלא תחנק"אמרתי בחיוך ציני ושפחתי עליו את התה הצורב. "במחשבה שנייה,תמות מצידי." אמרתי בחמידות צינית והתיישבתי על הכיסא כשגבי אל אדמונד וליליאן.מייק הוריד את העוגה והתה מפניו,ואז פתח עיניים."את תשלמי על זה"אמר מאיים וכועס."אסור לך לפגוע בנכים" עניתי לו באדישות.ועמדתי מולו."אז אני מקווה שתישרפי יחד עם המשפחה שלך.יעשה הקלה לכולנו"אמר בלעג.ראיתי שעשוע בעינייו,אך המילים שאמר חדרו עמוק מדי בגופי.

לא הצלחתי להזיז כלום מגופי. הכל היה מלא כאב.הבנתי שמבטי היה מלא עצב.כי מבטו שהיה יחסית משועשע,נהפך למבולבל.קצתי ורק לחשתי לו."אולי זה היה יכול להיות שימושי" אמרתי בעצב ודחפתי אותו ורצתי מחוץ לקפיטריה.יצאתי מהמבנה עצמו,והרגשתי את הגשם.רצתי יותר ויותר,עד שהגעתי לעץ די רחוק מהמבנה,עד שלא ראיתי אותו כבר מרוב אפלה.נשענתי על העץ,וירדתי למטה למצב ישיבה.לא בכיתי.לא ירדה דמעה מעיניי,רק הגשם הרטיב את פני.המילים שלו פגעו יותר מדי בי. חשבתי,שאולי כדי לי כבר להגיד לאדמונד ולליליאן מה קרה לי.אני מספיק סומכת עליהם.אבל אני,מפחדת לדעת מה הם יגידו.מה הם יעשו.אולי הם ישארו איתי.אבל הם ירחמו עלי. אני לא רוצה שזה יהיה.
~בקפיטריה כשקטיה רצה משמה~
"למה היא רצה מפה?"שאל מייק מבולבל.אדמונד כבר יצא בריצה מהקפטריה וליליאן התקרבה אליו."כי אתה טמבל.תגיד ליהשכל עף לך או משהו? היא מבאה לכאן והיא לא מכירה כאן אף אחד,רואים עליה שעבר עליה הרבה.היא לא ליסה,אתה לא יכול להציק לה בכל דבר שלא הפריע לליסה,כי היא אדם שונה,היה לה עבר שונה.אני בכלל לא מבינה למה נתפלת אליה"אמרה והסתכלה על מייק בפרצוף של אכזבה,ורצה גם מחוץ לקפטריה.
~חזרה לקטיה~
ישבתי זמן מה מתחת לעץ בגשם,אז קמתי ממקומי והלכתי לשיעור שיש לי עכשיו.כימיה. הלכתי לבניין הלימודי שלנו.ניסיתי לייבש את עצמי,ואז כשהייתי מספיק יבשה הורדתי את הז'קט שלי ורצתי ללוקר שלי.מוצאתי את ספר כימיה ורצתי למעבדה 5.פתחתי את הדלת וראיתי את כל הכיתה מלאה,ומורה עומד מול הלוח כותב משהו.ראיתי את טמבל יושב מאחור במקום פנוי,מנסה לא לצחוק.טוב,לפחות הוא לא יתנהג שונה."איפה היית?" שאל המורה אותי והתקדם אלי."אני סחוטה מרטיבות.איפה נראה לך שהייתי?במפעל לאנשים?אה,ויצא אחד פגום,שמה" אמרתי ואמרתי לו בציניות ואז הצבעתי על מייק."מה שמך?"שאל,מחייך ולא כועס. אולי הוא גם שונא את מייק."קטיה קאוליטז" עניתי לו. "טוב,מיס קאוליטז,לצערך תצתרכי להיות השותפה של מר ארמסטרונג" אמר בחיוך.ראיתי שעל מייק יש פנים טיפה מודאגות. "מי זה?" שאלתי מבולבלת."הפגום מהמפעל"אמר לי.מיד אני ומייק. "לא!!"עניתי בכעס ופניקה. "מייק,אתה לא תפסת מקום ליד מישהו, ואת,הגעת באיחור.בעיה שלך"אמר וחזר למקומו. הלכתי בצעדים כבדים לכיסא ליד מייק."אני מבין שאני צריך ליתקע כל השנה איתך"אמר ביאוש ומרירות והסתכל על הכיתה. "אתה אומר את זה כאילו זה נורא"אמרתי באדישות והסתכלתי גם כן על הכיתה."עצם העובדה שאנחנו שונאים אחד את השני מהרגע הראשון"אמר באדישות."אני לא אשמה בכלום,אתה תלמד איך להתתנהג"אמרתי ללא שום רגש."מה הכוונה בזה?את רצת ונדפקת בי,אני לא אשם.רצת ונפלת,זה בעיה שלך לא שלי"אמר בשקט כדי שהמורה לא ישמע."טוב,אתה צודק מאושר?"אמרתי עם אותו טון."לא,כי אני צריך ליתקע איתך"אמר מעוצבן."הייתה צריך לתפוס מקום עם מישהו"אמרתי אליו באדישות."את היית צריכה למהר"אמר באדישות גם כן."אתה זה שמתלונן,לא אני"אמרתי באדישות.מייק הסתכל עלי.במבטו היה משהו משונה,לא הצלחתי להבין למה הוא הסתכל עלי ככה."שיהיה" אמר לבסוף באדישות.לא היה לי כוח לסבול אותו יותר,והרמתי את ידי. "כן קטיה,מה את רוצה?" שאל המורה בטון שואל."אני רוצה לצאת"אמרתי בישירות.חלק מהתלמידים כולל מייק התחילו לצחוק על זה שאני אחשוב שאני אצא.יש לי טענות טובות."טוב,בהתחשבות שאת יושב לידו, תצאי" אמר באדישות ובשקט שאף אחד לא ישמע,חוץ מימני כמובן.את התצאי הוא אמר בקול.חייכתי חיוך ניצחון,וכל אלו שצחקו פערו פה ועיניים ואז התחילה מהומה.המורה איים עליהם משהו,אבל לא שמעתי את זה.הלכתי לסוף המסדרון,או יותר נכון 3 מטרים, והסתכלתי על הגשם שירד בחוץ.לא יודעת כמה זמן הסתכלתי על החלון,אבל די הרבה זמן,כי אז שמעתי קול מאחורי.הקול של מייק. "איך המורה הוציא אותך?"שאל מייק חושד."בדיוק אותה שאלה שרציתי לשאול אותך"אמרתי לו באדישות."אני שאלתי קודם" ענה מייק בטון של ניצחון או שכנוע."הוא ריחם עלי.אני יושבת לידך"אמרתי בהרמת כתפיים."מה את מנסה לרמוז?"שאל אותי טיפה מתעצבן."כלום,זה באמת מה שהוא אמר לי.הוא אמר בהתחשבות שאת יושבת לידו.תצאי.למה אני אשמה שלא שמעת את מה שהוא אמר?"אמר והסתובבתי עליו עם מבט לא מבין. "גמרת לצחוק עלי?"שאל עם חיוך ציני.דבילי מאוד."ברגע שתוריד את החיוך הזה,אז אולי"אמר והצבעתי על החיוך שלו.עם כבר, כנראה המורה הוציא אותו כי הוא קרע לו את חוט העצבים.אז השאלה שלי נענתה כבר. "אני רואה למה המורה שונא אותך" אמרתי בפרצוף מהנהן ומבין."את יכולה לסתום?"אמר ושם את ידו על ראשו."אה,אתה באת אלי.ואתה יכול פשוט ללכת לחדר אם כואב לך הראש.אבל שיהיה.אני יהיה בשקט"אמרתי מסבירה והתיישבתי על הרצפה בכיפוף ברכיים,וידיי שרועות על הרצפה, ועצמתי את עיניי.אחרי שקט של כמה זמן,הרגשתי שמייק מתיישב 2 מטר מימני.הוא הוציא אנחה ומלמל שהוא לא מאמין שהוא עושה את זה.ופתח את פיו בקול רגיל."מה דעתך על לפתוח דף חדש?" שאל טיפה בייאוש. לקח לי זמן מה להבין את המצב."למה אתה רוצה לפתוח דף חדש?"שאלתי מבולבלת בדרך גבוהה כל כך. "לילי"ענה במילה אחת.אז הבנתי.היא כניראה רוצה שנסתדר כי היא אחותו."יש לי ברירה אחרת?"אמרתי אליו בייאוש. "נו,לקבל את ההרצעה שלילי תכין"אמר בהרמת ידיים. "שיהיה.לא יזיקו לי פחות ריבים"אמרתי ונזכרתי בריב עם אמי.אני שחזרתי את הרגע ההוא כמה פעמים.זה כאב שככה נפרדתי מאמי.שהעלבתי אותה.הרגשתי שעצב ממלא את גופי.ידיי כאבו עוד יותר. הסתכלתי על ידיי,שתיארו את עיניי אמי,העצובות והפגועות.חוט המחשבה שלי נקטע כשהרגשתי דחיפה ונפלתי לצד. "על מה זה היה?"שאלתי בעצבים את מייק."כדי שתחזרי לעולם הזה.את נתקעת עם ראש מורכן ל-5 דקות ולא זזת. חשבתי שנרדמת"אמר בהגנה."הבעיה היא שאני לא רוצה להיות על העולם הזה"אמרתי במלמול שקט וחיבקתי את רגליי ושמתי את ראשי על ברכי,ועל פניי אדישות. "מה?למה?העולם לא יכול להיות עד כדי כך אכזר"אמר טיפה מעודד."תלוי האלו נעליים אתה נועל.אצלי העולם סתם מביא לי סבל חסר סוף.כבר ביום השני שלי איזה דביל מחץ לי את הידיים,ואז עשיתי אויב.שזה אתה דרך אגב." אמרתי והסתכלתי על הרצפה."אבל אני כבר לא אויב שלך"אמר בטון רגיל.ששמעתי אותו בפעם הראשונה. "היית. אבל עדיין.החיים שלי רק התחילו.אבל הסבל לא נגמר.בעוד זמן מה אני אאבד את כולם,כמו מה שקרה לי לפני שבאתי לפה" אמרתי באדישות. וקלטתי מה אמרתי. נו באמת אני צריכה לסתום! "את מי איבדת?"שאל טיפה מנחם,והתקרב רבע מטר. "אני עדיין לא בנוייה כדי לדבר על זה.רק שלושה אנשים יודעים את זה.ואלו לא ליליאן ואדמונד. יום יבוא.ואני אוכל לסמוך עלייך,אני אספר לך." אמרתי באדישות.ואז סובבתי אליו את ראשי עם חיוך.והוא החזיר לי חיוך קטן גם."בחיים לא הייתי מאמין שהיית מחייכת אלי" אמר והסתכל על הקיר הנגדי ועדיין חייך."טוב,אתה לא תראה אותו להרבה זמן.כי אני עייפה אז אני הולכת עכשיו לחדר שלי למקלחת ולישון.ביי"אמרתי וניסיתי לקום,אבל עדיין נפלתי.עם הראש בקיר. שיפשפתי את המקום הכואב ועצמתי עיניים אחת. מייק קם והגיש לי יד.לקחתי אותה וקמתי. "תעשי מה שאת רוצה. אבל יש לי שאלה.מה יש לך בידיים?"שאל והצביע על הידיים שלי. "סימנים כחולים"עניתי לו בפשטות וחשפתי את הפצע שנמצא על כל היד שלי."אני מצטער שצחקתי עלייך מקודם" אמר וכופף את גבו קצת,וגם כן לגמרי את ראשו."זה בסדר,החזרתי לך עם העוגה. ביי"אמרתי עם חיוך קטן והלכתי לחדרי.אחרי שהגעתי לחדרי. הלכתי למחשב שלי, וראיתי דיסק ועליו פתק.פתחתי את הפתק וגיליתי שהוא מאדמונד
"קטיה,איפה לעזעזל את מטיילת?!אם הגעת לפה,אז אני שמח שאת בסדר מספיק כדי לקרוא את זה.אל תצאי מהחדר עד שאני וליל נבוא אלייך!וחסר לך ואת יוצאת.ואל תיתני לי את התירוץ שהיית רעבה!"
גמרתי לקרוא את הפתק בגיחוך,מילאתי אמבטיה והדלקתי שירים במחשב,ניכנסתי למים החמים, והצלחתי להירגע,בזמן שהייתי באמבטיה הורדתי את התחבושות ושמתי את ידי במים החמים,זה צרב בהתחלה,אבל הצלחתי להרגל לזה אחרי כמה זמן.הצלחתי לנוח עם השירים ברקע לכמה זמן.אחרי זמן ארוך יצאתי מהאמבטיה כולי רטובה,התנגבתי,שמתי בגדים נוחים,והשארתי את ידיי הפצועות חשופות,נישכבתי על מיטתי,ופשוט שכבתי ולא עשיתי דבר