משפחה !פרק 17~

~בוקר~
פתחתי את עיניי,וראיתי שאני נמצאת בחדרי,קמתי לאט ממיטתי, וראיתי פתק על השולחן. התכופפתי ולקחתי את הפתק.
"בוקר טוב קטיה,אתמול נירדמת ופספסת את כל הכיף.ואנחנו מצטערים, אבל את חולה.לא נורא,נבוא אלייך. תהני מהמחלה שלך, באהבה מכולנו!"
הסתכלתי על הפתק וגיחכתי.בדקתי לעצמי את החום,ובאמת היה לי.הלכתי לחדר האמבטיה ושטפתי פנים.חזרתי למיטתי,ושוב הייתי עייפה.אבל לפני שהצלחתי להירדם, דלת ניפתחה. הייתי עייפה מדי כדי לקום,אז נישארתי עם עיניים עצומות,ונתתי לעצמי את הזמן להירדם שוב.הרגשתי שמישהו מתיישב על מיטתי,והתחיל ללטף את ראשי.זה היה מרגיע. "חבל שהיא לא יכולה להראות ככה כל יום"שמעתי את קולו של מייק הכי מקרוב.הוא זה שהיתיישב. "כן, היא ניראת שלווה.אבל עכשיו היא פשוט חולה"אמרה קורטני וצחקה קצת. "טוב לא כדי להעיר אותה,אחרת היא תצעק עלינו ומצבה יחמיר" אמרה ליל והשתיקה את כולם.
כשהתעוררתי,פתחתי קת את עיניי,וראיתי את כולם יושבים ומדברים.לא הצלחתי לשמוע על מה הם דיברו, אבל כשפתחתי את עיניי,וראיתי טוב, שמעתי על מה הם דיברו,אבל הפסיקו כשראו שהתעוררתי."הו התעוררת,איך ישנת?"שאלה אותי קורטני. "בסדר,כניראה" אמרתי ושפשפתי את עיני."אתמול נרדמת על החוף,וראינו שמישהו כל הזמן הסתכל עלייך והתקרב אלייך"אמרה ליל מנסה להחזיק צחוק."כע,קורטני כבר התחילה לזרוק עליו אבנים, יחד עם אדמונד.לפחות זה לא פגע בך"אמר גריי צוחק טיפה. "הא,אני מצטערת שהדאגתי אותכם כל כך"אמרתי עם חיוך קטן."זה בסדר,אבל אנחנו צריכים ללכת,את יודעת, היום זה היום האחרון של השנה.אבל לאו וליל ישארו איתך,אחרת אני צריכה שיעזרו לי לסחוב הכל."אמרה קורטני וקמה. "אולי אני גם אשאר?" שאל איאן בקיטור."אתה מתעצל כל החיים שלך,בוא"אמר ומשכה אותו לעמידה וגררה אותו."איך את מרגישה?" שאלה אותי ליל."אני לא מרגישה חולה כל כך." אמרתי בחיוך קטן.

ואז ניזכרתי בשיחה עם מייק."אה,ליל,איך הכרת את אדמונד?"שאלתי והסתובבתי אליה. "מייק סיפר לך חלק,כע?"שאלה אותי עם פרצוף די עצוב. "אני מצטערת.את לא צריכה לספר."אמרתי והשפלתי את מבטי.היו לי קצת רגשות אשם,שסתם שאלתי,ולא חשבתי שזה יכאיב לליל. "אין לי בעיה לספר.. פשוט,הזיכרונות…"אמרה,וראיתי דמעות עולות בעינייה."אחרי כל מה שהוא סיפר לך כנראה,עם ההידרדרות,עם אמי וכל המצב שקרה,אף פעם לא סיפרתי לו את הצד שלי בכל העיניין הזה.אחרי שגילינו שאבי מת,אני לא ישר שתקתי ולא דיברתי עם אף אחד,פניתי אל אמי.את יודעת,שתינו בנות,נוכל להבין את את השניה"אמרה בגיחוך מר."אבל כשבאתי אליה בוכה,היא רק צעקה עלי שאני מיותרת בשבילה,והיא כמעט זרקה עלי בקבוקון בושם שלם.הכל התנפץ במרחק מה לידי,ואני סגרתי את הדלת.מייק עוד לא חזר,הוא היה האחרון שידע על כך.הוא לא בין מה הולך לעזעזל.למה אמא שלנו צורחת ומשתגעת,למה אני בוכה וסגורה בחדרי,עד שהוא מצא את המכתב שהביאו לנו.הוא ניסה לדבר עם אמי,אך היא נעלה את עצמה,הוא ניסה לדבר איתי,אך לא עניתי לו.הוא לא עזב אותי. אחרי כמה זמן הוא רק היה עם חבריו,הוא ידע שהוא לא ישיג תועלת אם יהיה בבית. אבל הוא גם לא ידע שהייתי בודדה,ופחדתי יותר מידי לצאת."עצרה,ולקחה נשימה עמוקה ורועדת. "אז התחיל התהליך של הדירות.כל שבוע עברנו דירה,שזה היה מיותר מידי לפרוק את הדברים שלנו,ומייק המשיך להיות רק עם חבריו.אך היה יום אחד שניסיתי להתאבד"אמרה וראיתי שהיה לה קשה לדבר.לאו שם את ידו בתור עידוד ואני חיבקתי אותה."מייק לא אמר לי את זה"אמרתי טיפה מבולבלת."זה סוג של הפרת היוצר או משהו,הוא היה צריך רשות מימני" אמרה ונשמה עמוק שוב."ומאותו יום,הוא תמיד היה איתי.היה חוזר הכי מהר שיכל מבית הספר ודיבר איתי.אני לא אמרתי דבר.הוא אמר מה קרה לו,הוא אמר דברים שהצחיקו אותו, הוא אמר דברים שעיצבנו אותו,הוא אמר דברים שהכעיסו והעציבו אותו.הוא פשוט דיבר וניסה לנחם אותי.ואז סיימנו בלי בית.היינו ברחוב.היו לו קשרים נפלאים עם חבריו,כשלי לא.אז מידי פעם ישנו אצל חברים שלו.ואז לקחו אותנו לפנימייה הזו.כשרק הגענו היינו הכי מוזרים פה, לא הכרנו אף אחד,והיינו רק עם עצמנו.עם הזמן,אחרי הצקות קשות,פגשנו את אדמונד,ליסה, אליס,קורטני,איאן.הם תמכו בנו תמיד,אך אני עדיין שתקתי.הם ניסו תמיד לדבר איתי.אך לא עניתי להם.ואז הגיע היום שדיברתי בפעם הראשונה מאז המקרה,עברו 3 שנים.3 שנים של שתיקת איימים."אמרה ונשמה עמוק,והורידה את עינייה,והרימה אותם שוב."ואז הם הכירו אותי,עזרו לי,תמיד מישהו היה לידי,תמיד עמדו כשלא יכולתי.וידעתי אז,שזה באמת המקום שלי.שהמקום שלי הוא בינם"אמרה עם חיוך קל.