משפחה ~פרק 13~

שמעתי צעדים לכיווני,ואז הרגשתי עוד אנשים סביבי.מחממים אותי עם חום גופם.לאו כבר הצליח להרגע,אך אני המשכתי לבכות, ולצעוק טיפה.אחרי זמן מה,נירגעתי,אך הרגשתי עדיין רעד בגופי.אליס וגרי עזרו ללאו להגיע למכונית של גרי,ולי מייק ואדמונד עזרו.שנינו לא יכולנו ללכת.לשנינו כאב מדי.שנינו ניראנו כמו בובות של סמרטוטים,לא הצלחנו להזיז חלק מגופנו. עדיין ירדו מפני דמעות."אנחנו נעזור לכם עם זה,לכולנו היה קשה בחיים" אמר מייק והיסתכל עלי פניי,מנסה לפגוש את עיניי. "אנחנו נבוא אליכם כל יום,ונוכל להינות בחדרך,עם לאונרד,וגרי ואליס וכולם"אמר אדונד מעודד. "חברה,תודה אבל,לא עכשיו" אמרתי בקול צרוד,ודמעותי גברו."מצטער"שניהם אמרו.גריי ואליס שמו את לאו במושב שליד החלון,ואותי שמו לידו. וליליאן התיישבה לידי.גרי ואליס גם התיישבו,וגרי התניע את המכונית, וראיתי שקורטני, אדמונד ומייק עלו כבר על האוטובוס שנוסע לפנימייה.לחשוב על המצב שרציתי פשוט לראות מה שלום אריק. בזמן הנסיעה אני ולאו ישבנו עם עיניים עצמות,מנסים לא לבכות יותר,וליליאן ליטפה את שערי,וניסתה לעודד אותי.כל הנסיעה ישבנו בשקט, כשעצב מילא את המכונית. ראיתי שגם גשם התחיל לרדת.כשהגענו,ניסו להוציא אותנו מהמכונית,לנסות להירטב פחות. הם הצליחו,ואז הם גררו אותנו לחדרי.שמו אותי על הקצה של המיטה ואת לאו בקצה השני.הם הדליקו חימום,והורידו את המעיל או ז'קט שלבשו, כדי לא להתקרר.ואני ולאו הורדנו בעצמנו את שלנו,וישבנו על המיטה רכוני ראש."טוב אני לא יכולה עם זה יותר!" אמרה קורטני וקמה ממקומה."למה את מתכוונת?"שאל אדמונד והסתובב אליה."אני לא יכולה עם הדיכאון הזה! גאד!" אמרה בכעס ויצאה מהדלת בטריקה חזקה."הא קורטני"אמר אדמונד ויצא גם מהדלת. ראיתי שליליאן קמה ממקומה, עלתה למיטה והתיישבה מול לאו.לא שמעתי מה היא אמרה, או על מה הם דיברו,אני פשוט ידעתי שהיא איך שהוא מעודדת אותו…מה שאני לא יכולה לעשות.שמתי לב שמישהו התיישב לידי.הרמתי טיפה את ראשי,וראיתי שזה מייק."היי"אמר בלחש וניסה להסתכל על עיניי,אך הורדתי אותם מיד."אני,מבין שקשה לך עכשיו. אבל, גם לנו היה.בעיקר לאדמונד."אמר עדיין בלחש בגיחוך קטן.אך לא הגבתי. "אני מצטער על קורטני,מאז ליס,היא שונאת להיות במקום עצוב.זה מזכיר לה את מה שקרה"אמר ורכן גם הוא."אני מצטערת, פשוט,אני לא יודעת אם אני אוכל לסבול את זה שוב" אמרתי בשקט ובצרידות. "את תעברי. אנחנו עברנו.ביחד. את לא לבד כמו קודם. לא היה לך למי ללכת.ממי לקבל תמיכה. אבל, עכשיו אנחנו איתך"אמר בחיוך קטן. "תמיכה לא תמיד עוזרת.היא רק מחמירה את המצב"אמר באדישות ועצב.הוא עמד להגיד משהו, אבל סגר את פיו.הוא ידע למה היתכוונתי. הרגשתי שדמעות קטנות נופלות מעיניי."אז,היית רוצה להישאר בבית?" שאל מייק אחרי שתיקה. "מה?" שאלתי מבולבלת. "היית רוצה להשאר בבית, כשהוא נישרף?"שאל והיסתכל בעיניי כשהרמתי את מבטי. "אני לא יודעת.אולי"אמרתי והסתכלתי על ידי. "למה את לא יודעת?"שאל ועדיין הסתכל עלי."פשוט.."לא ידעתי איך להמשיך את המשפט."בנתיים,בגללך קרה פגישה גורלית חשובה" אמר טיפה מחייך."איזו פגישה?"שאלתי אותו שוב מבולבלת.הוא הניד את ראשו לכיוון אליס וגרי,וראיתי שהם יושבים זה ליד זה,עם מבטים עצובים.אבל מדברים.ראיתי לגרי דמעות.אלינור. החזרתי את מבטי למייק."זה חשוב,את לא חושבת? אם היית נישארת בביתך,או שהיית מנסה לשנות משהו,הם לא היו יכולים להיפגש.ולעזור לאחות של אליס. זה היה בגללך"אמר מעודד וחייך."אני לא יודעת,לעבור את כל הסבל הזה רק בגלל שני אנשים?"שאלתי לא בטוחה והסתכלתי על השולחן שלי. "ומה איתנו?" שאל מגחך.ואני גיחכתי איתו."כולנו ביחד 8 אנשים,ואנחנו לא חשובים?"שאל מייק בייאוש,אך עדיין חייך. "אה, אנחנו 7,לא כולל אותי."אמרתי לא בטוחה."שכחת את איאן,אבל לא הכי הכרת אותו"אמר בביטול.שתיקה עברה בינינו,עד ששברתי אותה."מייק,מה קרה לך?"שאלתי טיפה בשקט. "מה זאת אומרת?"שאל מבולבל."לכול אחד יש כאן סיפור,אני רק יודעת את של גריי,אליס וקורטני.פשוט,התעניינתי.אם זה לא אכפת לך."אמרתי והורדתי את עיניי."זה בסדר,המצב פשוט היה.."