משפחה ~פרק 12~

הגעתי לבית החולים שאריק שכן בו,והלכנו לקבלה.שאלנו איפה החדר שלו,המזכירה אמרה והלכנו לשמה.כשהגענו לשמה יצא משמה רופא."מי אתם?"שאל והסתכל עלינו."אני הבן שלו"אמר לאו וצעד צעד קדימה."אני צריכה לדבר איתך"אמר והוא ולאו הלכו לצד ודיברו. ראיתי שלאו פתח עיניים,ואז הינהן ובא אלינו,עם פרצוף רגיל."בואי קטיה,אנחנו צריכים לראות את אריק" אמר בקול טיפה חנוק.הייתי מבולבלת אבל ניכנסתי.ראיתי את אריק מנסה לנשום עם מסכת נשימה.לאו התקדם לאביו ודיבר איתו בלחש, אך לא שמעתי מה אמרו.ראיתי שלאו ניראה כאילו עומד להשבר. הוא קם ואז הלך לעמוד לידי,ואמר לי בקול צרוד ורועד."תלכי לדבר איתו"ורכן לרצפה.הייתי מבולבלת לגמרי."אריק?"שאלתי בלחש."קטיה,מה שלומך?"שאל בקול צרוד וחלש. "אני בסדר, ואתה?" שאלתי טיפה מחייכת."קטיה,אני צריך להגיד לך משהו, אבל אל תקטעי אותי.אוקיי?"שאל וסובב אלי את ראשו,כדי שהסתכל בעינייו."אוקי"אמרתי מפוחדת מימה שיגיד."אני צריך, שתבטיחי לי.שתבטיחי לי שאת בחיים לא תוותרי. ותנסי להילחם עם כל כוחך על חייך,לא משנה מה יכנס לדרך.לא משנה כמה סבל ובדידות תעברי."אמר והחזיק את ידי והסתכל עמוק בעיניי. ואני הרגשתי דמעות עומדות בעיניי."למה אתה אומר את זה?" שאלתי בקול רועד."אני,הולך לפגוש את ההורים שלך"אמר בהנחה. דמעותיי שישבו בעיניי,ירדו והיסתכלתי בלאו,ששם את ידו על עינייו,וראיתי דמעות נופלות מעינייו. מהר סובבתי את ראשי חזרה לאריק."קטיה,אני רק רוצה שתדעי,שאת היית כמו בת בשבילי,אהבתי אותך כפי שאהבתי את לאונרד.אני מצטערת שאני עוזב,אך,אני רק רוצה לראות,את החיוך שלך,שהגיעה לעיתים רחוקות כל כך"אמר בקול רועד.עשיתי כפי שאמר וחייכתי, למרות שדמעות שירדו.הוא גם חייך,וסגר את עינייו החומות. אותן עיניים שאני יותר בחיים לא אראה. "אריק? תגיד משהו, אל תעזוב"אמרתי בקול לוחש וצרוד כשדמעות חדשות נופלות מעיניי.ואז שמעתי קול 'ביפ' ארוך.סובבתי טיפה את ראשי, וראיתי ורד צהוב.והעלה האחרון שלו ירד.סובבתי את ראשי ללאו, שעדיין היה עם היד על עינייו.קמתי והתקדמתי אליו באיטיות. כשהייתי מולו,אז שמתי את ידי עליו וחיבקתי אותו.הוא חיבק אותי חזרה,חזק יותר,שם את ראשו על כתפי,והוציא את כל מה שהיה בתוכו,וכך עשיתי גם אני. שנינו נפלנו על הרצפה,הוצאנו את כל הרגשות שהיו בתוכנו,אולי יבבנו וצרחנו או צעקנו,אבל,שחררנו כאב.אז ראיתי שכל הזכרונות שלנו עברו לי מול עיניי.אחרי ששנינו נירגענו אחרי זמן ארוך."אני מצטערת" אמרתי בקול רועד וצרוד. "את לא אשמה"אמר לי לאו בקול רועד."אני כן,כולם מתים סביבי-" לא סיימתי את משפטי כי לאו קטע אותי."פשוט תספיקי!את לא אשמה בכלום!"אמר לעיברי בכעס שגבר על רעדו.טיפה ניבהלתי מתגובתו. אבל, דמעות חדשות עלו,וחיבקתי אותו חזק ושמתי את ראשי על כתפו, והוא חיבק אותי חזק.שמעתי דלת נפתחת,ורופא ניכנס לחדר עם אחים. והם שמו בד לבן על פניו המחייכות של אריק,ולקחו אותו.לאו הידק את אחיזתו בי,ולא נתן לי להסתובב, לראות איך לוקחים את אריק מאיתנו.