משפחה ~פרק 1~
התיישבתי על המיטה,ואז השוטר מאתמול בא לכיווני."איך את מרגישה?את רוצה למשהו?" שאל והסתכל עלי בחיוך קל. "היה יכול להיות גרוע יותר. אני אשמח לתה אם מותר"אמרתי החיוך עייף אליו. "בטח,כמה סוכר?"שאל בגיחוך.לא היה לי כוח לדבר,אז הראתי 2 עם האצבעות."זה יהיה מוכן בעוד כמה דקות"ענה בחיוך והלך."תודה" אמרתי וחייכתי לו חיוך. השוטר חזר אחרי כמה דקות עם תה. יצאתי מהתא, התיישבתי על הכיסא ההמתנה ושתיתי את התה. אחרי שגמרתי,הבנתי שאני צריכה עכשיו ללכת לניידת כדי לנסוע לפנמייה. הגיהנום החדש שלי. בלי אף אחד."אני לא יודע אם את מעוניינת או לא,אבל הבאנו לך לחדר כמה ספרים. מקווה שאת אוהבת לקרוא" אמר השוטר, לעודד טיפה את מצב רוחי."אני אוהבת,תודה"עניתי לו בחיוך קל.אחרי בערך 5 דקות נסיע, הגענו לפנמייה. זה נראה כמו מקום לעשירים.הכל היה לבן.זה החליא אותי.יצאתי מהניידת,לא הייתה נפש חייה באזור.אז התחיל לרדת גשם.השוטר כבר נסע מהפנמייה,אז לא היה מישהו שיגיד לי למהר. הייתי מתחת לגג קטן,מול דלת הכניסה של הפנימייה. נשמתי עמוק, ופתחתי את הדלת.כול המבטים שהיו אמורים להיות בחוץ,היו כאן,עלי.שמעתי כמה לחשושים. אבל יותר מדי קולות הדהדו בראשי.כולם הסתכלו עלי בגועל, ראיתי משהו כמו שלט לחדר המזכירות. התחלתי ללכת לכיוון הזה. כל התלמידים פינו לי את הדרך כאילו אני הבאתי מגפה לכל מי שקרוב אלי לפחות במטר. אחרי הליכה די ארוכה ומלאה במבטים מוזרים הגעתי לדלת המזכירה.דפקתי על הדלת ושמעתי קול נשי שאומר לי להיכנס. פתחתי את הדלת,וראיתי אישה בשנות ה-20 לגילה.היא חייכה חיוך חם. מזוייף."כן,במה אני יכולה לעזור לך?"שאלה אותי בחיוך."אני קטיה קאוליטז (katia kaulitz),אני החדשה שהיי-"אמרתי די בלחש עד שהיא קטעה אותי."אה נכון! את החדשה.אני כל כך מצטערת! אז להביא לך מפתח לחדרך?"שאלה בחיוך.'אז לא!אני יישן על הדשא הרטוב בחוץ! מה זו השאלה הדבילית הזו? אני פשוט רוצה להגיע לחדר ולנחם את עצמי!'חשבתי במרירות,אך לא ראו על פני."אני אשמח להיות בחדרי" אמרתי בחיוך לאומת הרגשתי."אוקיי,זו מערכת השעות שלך,זה לוח צלצולים ושעות לארוחות, וזה מפה של בית הספר,אני מצטערת שאת צריכה להסתדר לב-" אמרה והצביע על 3 דפים,ואז אמרה לי בקול מצטער,אבל קטעתי אותה. "זה בסדר,אני יכולה לבדי.תודה" אמרתי ולקחתי את הדפים ואת המפתח לחדרי,ונעמדתי. "שיהיה לך יום נעים"אמרה בחיוך."אני מקווה" סיננתי לעצמי בלחש.יצאתי מחדרה, וראיתי שוב מבטים ננעצים בי. ראיתי שכמעט כולם מתחילים לצחוק עלי.בגלל המראה,במיוחד עכשיו.'למה כבר יכולתי לצפות ממפונקים עשירים?' חשבתי במרירות. הלכתי לפינה אחת, שלפחות פחות ראו אותי ואני לא רואה אותם. שמתי אוזניות באוזני, והסתכלתי על המפה הקטנה.כשאני יוצאת מחדרה של המזכירה אני צריכה לפנות ימינה ואז אני יש לי 3 מסדרונות, אחד של חדרי הבנות,ליד המסדרון של חדרי שעשוע, ספריות, חדרי משחקים(שונים) וליד מסדרון חדרי הבנים. ומצד שמאל הולכים לכיתות, וגם לקפטריה. 'היא חשבה שאני עד כדי כך מטומטמת שאני לא אבין את המפה?' חשבתי בעצבנות.אז התחלתי ללכת לכיוון מסדרון חדרי הבנות. ראיתי כמה מפגרים מנסים לחסום אותי, אבל,הגנה עצמית לצידי,לא נגמר טוב.לא בדם, אבל בסימני כחולים כן השארתי, אולי.אחרי 10 דקות עם הקרציות האלו הגעתי למסדרון שאני צריכה. הסתכלתי על מספר המפתח,וראיתי שאני מספר 100,ואני רק בהתחלה.'היום שלי יכול להיות יותר טוב?!' חשבתי בייאוש.כבר לא היה לי כוח,אבל היה לי קר.התחלתי ללכת,או לזחול ליתר דיוק לכיוון חדרי. אחרי בערך 10 דקות הייתי בחדר 80.'טוב,עוד 20 חדרים'עודדתי את עצמי טיפה. המשכתי לזחול,ואז הרגשתי שיש עוד צעדים מאחורי, צעדים כבדים.לא רציתי להסתובב,אבל הכנתי את עצמי.אחרי כמה שניות הרגשתי יד על כתפי.מהר עיקמתי את ידו,וקיפלתי אותה סביב גבו,ואז שמתי את ידי על צווארו,והתוצאה-יד אחת שלו יכולה להשבר כל רגע מאחורי גבו,גבו מופנה אלי, וידי עומדת לחנוק אותו.ראיתי שזה נער עם שיער שטני,את עינייו לא ראיתי, מין הסתם כי אני יכולה להרוג אותו בתזוזה אחת. "אני כאן רק בשביל לדבר,וזהו!"אמר לחוץ ומתנשף.אז עזבתי את אחיזתי לגמרי מימנו, והייתי מטר מימנו,כי הוא ניסה לנשום. "על מה זה היה?" שאלה כשמשתעל. "על זה שאתה קיים" אמרתי באדישות והסתובבתי לכיוון חדרי.ראיתי מספר חדר 86. 'יופי,יותר קרובה' חשבתי טיפה שמחה."לא יכולת לפחות לחכות לראות מי זה?" שאל כשהוא הפסיק להשתעל."בוא נראה. רוצח נוגע בי,אני צריכה לחכות כדי לראות את הפרצוף שלו,או לתקוף אותו?" שאלתי אותו כאילו הוא ילד בן 10."אנחנו בפנמייה סגורה"ענה עם כעס בקולו.' אני לא מאשימה אותו' חשבתי באדישות."אז מה?אני בטוחה שיש פה כמה כאלו שרצו לאנוס אותי ואז לזרוק אותי. תקן אותי אם אני טועה."אמרתי בקול מתנסה והסתכלתי עליו. הוא פתח את הפה כדי לענות,אבל מיד סגר.צדקתי."אני קטיה, אתה?"אמרתי והושטתי אליו יד.'אני לא רוצה להיות עד כדי כך רעה,אני אנסה להתיידד,אני חושבת שנהרסתי,מימתי אני רוצה להתיידד.אולי כי אני בודדה בנתיים.' חשבתי בעצב וייאוש.אך הוא לא עשה כלום חוץ מלהסתכל עלי במבט טיפה מפוחד."אני לא אמחוץ לך את היד"אמרתי בגלגול עיניים."אני אדמונד"אמר בחיוך ולחץ את ידי.רק אז שמתי לב למבטו,לעינייו,הן היו אפורות."אז אני יכול לשאול, מאיפה למדת את זה?"שאל ושם את ידיו על צווארו. "אם אני מסתובבת בלילות בעיר מסוכנת, אני לא אשרוד אם לא אדע." עניתי לו בחיוך שטני ומתגרה."איפה גרת?" שאל מתעניין. "אה,נראה לי 7 קילומטרים מפה" עניתי והסתכלתי על התקרה ואז עליו."את רצינית?כשיצאתי כדי לבקר את המשפחה שלי ויצאתי מפה, עברתי ליד המרכז וראיתי שמה גופה מתה."אמר טיפה בהלם, דאגה וגועל."אני גרתי 20 דקות הליכה מהמרכז.אז מין הסתם אני צריכה לדעת. "אמרתי ופניתי ללכת."אז,למה את פה?" שאל מתעניין.'פה אני צריכה לשקר,אני לא יכולה להגיד על עצמי לכל אחד שאני מכירה כאן.חוץ מזה,אני לא רוצה שהוא יתחיל לרחם עלי' חשבתי ומנסה למצוא פתרון,ואז עליתי עליו."אני ברחתי מהבית,פרצתי לחנות,הייתי בתחנת משטרה,ואז הגעתי לפה" עניתי בלי שום היסוס.אין לי מה לעשות,זה מה שעלה לי! "אה,בגלל זה הייתה כאן ניידת.טוב,נדבר 'פושעת'."אמר והסתובב בחיוך. "ביי,'פצוע'."אמרתי לו בגיחוך.הוא הרים את ידו כאל נפנוף להתראות, והמשיך ללכת.דווקא אהבתי את הכינוי.אני מעדיפה שיחשבו שאני פושעת,ולא מישהי מסכנה חסרת מזל בחיים. המשכתי ללכת לחדרי, אחרי 2 דקות הגעתי לחדרי.החדר האחרון. נכנסתי אליו,וראיתי את הטעם שלי בחדר הזה. קירות בצבע אפור עם קוביות שחורות או לבנות,שולחן כחול לילה, מנורה לבנה, זה טיפה הזכיר את השמיים בלילה עם הירח בצד. הכיסא היה עם סגול אוכמניות,עם כרית שחורה תפורה במשענת, ואיפה שאני אמורה לשם את התחת, המיטה הייתה עם סדין לבן, שמיכה שחורה, וציפוי כרית כחול,והשניה סגול. הארון היה בצבעים שונים. דלת אחת שחורה, אחרת אפורה, והיו בצבע סגול, כחול,ולבן.בכל מיני גוונים.פתחתי את הארון וראיתי את תלבושת בית הספר, חצאית מיני שחורה,וחולצה מכופתרת לבנה.וג'קט אדום דם. 'טוב, השילוב לא רע' חשבתי בפלא.עד שראיתי פופיון אדום.' טוב, ראיתי הרבה בנות בלי זה,הם השרדו אם אני גם לא הלבש אותו.כי זה בחיים לא יהיה' חשבתי די שלווה אבל גם עצבנית.ואז ראיתי את הנעליים. נעלי ספורט שחורות, מגפיים שחורים ארוכים, או נעלים דביליים שחורים או אדומים.הוצאתי את הנעליים הדביליים, פתחתי את הדלת ושמתי את הנעליים מול הדלת,או יותר נכון זרקתי אותם קדימה. לא אשמתי אם מישהו יפול, הוא צריך לחדד את עינייו.המשכתי להסתכל על הבגדים,וראיתי פיז'מה לקיץ בצבע סגול בהיר, פיז'מה סתווית בצבע אדום אש, ופיז'מה חורפית בסגול מדכה.'גאד,אני חולה על הטעם שלהם פה!!' חשבתי עם חיוך על פני.אז שמתי לב למדף מעל השולחן בקיר הנגדי למיטה,טיפה עמדתי על קצות האצבעות,וראיתי שאלו ספרי קריאה רגילים.וספרים ממש טובים.ואני אוכל לקחת עוד מהספריה.אז פתחתי את הדלת האדומה של הארון וראיתי שמה שמה ספרים,חוברות ומחברות, ויומן קטן.והיה מונך פתק. פתחתי את הפתק והיה רשום שמה שכל מה שאני צריכה ללימודי בחדר האמבטיה,כי לא היה מקום להכל,ואז אני כבר לבד הסדר.אז שמתי לב לדלת לבנה בחדר,פתחתי אותה וראיתי חדר אמבטיה אדום לבן.וכל הציוד שלי בתוך תיק על הרצפה.הוצאתי את התיק ושמתי אותו על המיטה.פתחתי את הריץ-רץ,והפכתי את התיק,ואז הכל נפל מהתיק:קלסר, קלמר מלא,עוד כמה מחברות,מחשבון, סרגלים,מחוגה,קלמר ריק,עטים,עפרונות, מחקים, אוזניות חדשות, מסרק,סיכות וגומיות,שמפו,סבון,קרמים,איפור ולקים כההים בצבעים יפים,בגדים תחתונים(אני מבינה שבת קנתה הכל), גרביים,מטרייה,כפפות,צמידים,שרשראות,עליגים(ועוד זבל שאני אחליף פעם בחודש).ואז נפלה משמה משהו כמו בובת וודו תלת-ממדית. היא הייתה בצבע כתום בהיר,עם לב בצד, שמלה חמודה, השיער אסוף בשתי קוקיות.נו,בובה פריקית מחוטים, שאני אהבתי.התחלתי לסדר הכל במגירות ומדפים, וכאשר פתחתי מגירה אחת ראיתי שמה מחשב נייד,מטען וכבל מהמחשב לנייד.'זה יותר מדי,אני בספק שעשו ככה את החדרים לכולם, ויש את הספרים האלו,והן גם קיבלו את זה.אני שמחה שקיבלתי את זה,אבל זה בטח עלה יותר מדי' חשבתי בחשש ויאוש. אבל העדפתי להתעלם מזה,אם הצתרך להחזיר כסף, אחזיר. אחרי שגמרתי לסדר הכל,התקלחתי,התלבשתי וישבתי את השיער הגלי והכחול שלי.נראתי טוב יותר פחות או יותר. אז שמעתי צלצול מהטלפון שלי,הרמתי וראיתי שזה מספר שאני לא מכירה. עניתי לשיחה."נו את מוכנה?"שאל קול לא מוכר. "אה,מי זה?"שאלתי בקול חושד."זה אני, אדמונד, אני יכול להכנס?"שאל בקלילות."אה,כן.."עניתי לא בוודאות, ואז ראיתי שידית הדלת זזה,ואז שמעתי שמישהו נדפק בדלת.מהר פתחתי את המנעול ואז את הדלת,אז לזה הוא התכוון."סורי,לא ידעתי שאתה מחכה ליד הדלת"אמרתי והצעתי לו עזרה לקום,אבל הוא קם בעצמו."הא,את ניראת יותר טוב עכשיו,וגם הריח טוב"אמר עם חיוך מפגר."קוראים לזה מקלחת איינשטיין,ואתה צריך לנסות,אתה מסריח יותר גרוע מגופה מתה"אמרתי וחסמתי את אפי."מה?!"שאל בדאגה והתחיל להריח כמה חלקים בגופו.אז התחלתי לצחוק."תרגע,אתה לא מסריח כמו גופה מתה,אתה צריך לישון בבוץ' עם טיפה דם במשך שבוע כדי להסריח ככה." אמרתי ודחפתי אותו מחדרי,כי זו הייתה ארוחת צהריים עכשיו."איך את יודעת איך מריחה גופה מתה?" שאל וזז ממקומו ובטעות שם את רגלו בדרכי,ואני כמעט נפלתי, אבל הוא תפס בג'קט לפני שנפלתי. כשעמדתי עניתי לו "יותר מדי נסיונות"והתחלתי ללכת לכיוון הקפיטריה. "טוב,אני אוותר על המידע הזה,ומצטער"אמר והלך לצידי. ועשה פרצוף מצטער עטום"הלוואי ואלו היו הצרות שלי"אמרתי לו בחיוך קטן.המשכנו ללכת בשקט,אבל אני לא יכולה לעשות משהו בשקט,אז פתחתי שיחה. "תגיד, אתה יודע במקרה איך נראים חדרי הבנות?"שאלתי והסתכתי עליו."אה,סגול,וורוד,למה?"שאל והסתכל עלי."סתם,כי אצלי הוא היה שחור,אפור, לבן,אדום,סגול,כחול,ועוד כמה." הסתכלתי על התקרה."אה,אז זה למה את לובשת שחור עם אדום" אמר והצביע על הזקט."למה?איך בנות אחרות מתלבשות?" שאלתי טיפה מופתעת.אז שמתי לב שהמכנס אצלו כחול,והזקט ירוק. אולי פשוט ככה בנים מתלבשים."אה,בצבעים שאני לובש" אמר והראה עם הידיים את הבגדים."אני הולכת להיות בולטת עד כדי כך?"שאלתי והסתכלתי על המסדרון."זו התלבושת הישנה שלנו.יש ממש,אבל ממש מעט שלובשים אותם. אבל את כבר בולטת עם השיער הכחול והעיניים הסגולות."אמר בטון חסר ברירה."יופי, כשחשבתי שלא היה יכול להיות יותר גרוע."אמרתי בייאוש."עדיין לא התחלת שבוע"אמר בשעשוע. "תגיד,לא שזה מפריע לי,אבל למה אתה לידי?" שאלתי מנסה לא להשמע פוגעת. "אה,סתם,אני רוצה לארח לך חברה." אמר עם חיוך.שראיתי שהיה מזוייף.ראיתי בעיניים שלו שהוא מצוברח,עצוב,פגוע.קרה משהו רציני עם זה שהוא לידי.אבל אני לא אלחץ עליו, גם אני שיקרתי לו."אה,טוב" אמרתי ויצאנו ממסדרון חדרי הבנות."רגע,אבל לא יציקו לך יחד איתי?" שאלתי טיפה דואגת."אני אשרוד,עברתי יותר גרוע"אמר בגיחוך דבילי, שגרם לי לצחוק את הצחוק המפגר שלי שגרם לו לצחוק. אחרי כמה זמן הגענו לקפטריה.אדמונד נכנס,ואז אני,אבל ישר נפלתי על הרצפה.מישהו שם לי רגל בכוונה.שוב,הקרציות מהבוקר.
תגובות (4)
למרות שאת בדקת (או טוענת שבדקת), הסיפור עדיין מלא בשגיאות כתיב, בביטויים שלא מנוסחים היטב, ובכלל, המבנה הכללי של הסיפור טעון שיפור. נסי להשוות את המבנה של הפסקאות והמשפטים למבנה של ספר אמיתי, והטעויות יתבהרו לך מיד.
בנוסף, אין כל חטא בפרקים ארוכים. הקהל שקורא את הפרקים, מן הסתם אוהב ספרים.
אני אמרתי,רשמתי את הפרקים הראשונים לפני 6-5 חודשים,והכתיבה שלי השתפרה, כנראה.אני בעצמי מתביישת שככה יצא הפרק,אבל לא היה לי רעיון איך לעשות את זה טוב,כי עכשיו אחד בלילה כמעט,אני לא משהו ערנית.
אבל לו יכולתי,הייתי מחליפה,פשוט אין לי רעיון לאיך…
וברצינות בזבזת פחות או יותר 16 דקות מחייך כדי לקרוא את האסון הזה?
הסיפור יפה וגם הרעיון שלו חוץ מהשגיאות כתיב וחלקים שהיית צריכה לפרט יותר (הבחורים שהציקו לה למשל) אני אהבתי
טוב לא ציפיתי שזה יצא נפלא,או טוב מספיק,אני בעצמי לא כל כך אהבתי..
אבל תודה בכל זאת