משפחה במצוקה

"משפחה במצוקה"

איזו כותרת אויינת. אפילו מעליבה. איך יתכן שהגעתי למצב הזה?
אני זוכר את עצמי בתור ילד מאושר. כזה שענייני כלכלה ורווחה לא מעסיקים אותו. לא הוטמעה בי התובנה שיש אנשים שבאמת זקוקים לעזרה. זניחה ככל שהיא עשויה להיות.
היו מריבות בבית. זה כן. בלי סוף גם. אמא שלי תמיד איימה לחזור להולנד ולעזוב אותנו ואני ואחי תמיד בכינו לה שאנחנו אוהבים אותה ושלא תעזוב. זה תמיד היה ככה, היה לה אותנו כקלף.
הזמן חלף והתבגרנו. אני קיבלתי רגליים יציבות ואחי הגדול כיסא גלגלים יציב. אבל מה יציב, כזה יציב שאין דרך להתנתק ממנו. אני קיבלתי את השאפתנות ואחי את ההשלמה. אני קיבלתי את האפשרות לברוח מבעיות ואחי את הכוח להתמודד איתן. אני מביט בו לפעמים ומרגיש אשם. אני שונא את עצמי באותה המידה שאני אוהב אותו. ואלוהים, כמה שאני אוהב אותו. הייתי הורג ונהרג למענו אם רק הייתה ניתנת לי האפשרות. לא קיים אדם שיביט בי מתבונן בו ויחשוב אחרת.
לכן זה כל כך כאב כשהוא אמר לי שאני לא אח אמיתי. שלא הייתי פה בשבילו. שרק אמא עומדת לצידו. והוא, לעומתי, תמיד יהיה תלוי בתרופות ובאנשים שישאירו אותו בחיים.
איך אני ברוב טיפשותי קראתי לו כפוי טובה לעולם לא אבין. כמה כאב ותסכול צריך בכדי להביא אותי להגיד לו שהמוח שלו שטוף והוא לא יותר מבובה על חוט במשחק של אמא. מה שנכון, אבל בהחלט אסור היה לי להגיד.
המצב של אמא ואבא נהיה גרוע מתמיד. זה נגמר, בכך אין ספק. עכשיו רק מתמכחים ומתכסחים לקראת הסוף. אחי הגדול בצד של אמא בכל מצב ותקרית. היא טובה בדיבור הארסי הזה שלה, והוא, שותה את הארס הזה כאילו זו אחת מהתרופות שלו. כך קרה שהוא נהפך בן ערובה מנטלי. שהוא חש שהוא תלוי בה ורק היא לצידו.
יש לנו אח קטן אחר, כזה שתמיד הגדרתי "ענן". ילד מרחף עם מודעות דלילה לעצמו ולסביבה. אבל הוא דווקא די בעניינים. הוא לא התחיל להתעניין מבחירה כמובן, הוא מצידו היה מרחף כענן לנצח. אבל כאשר אמא הזמינה משטרה שיעצרו אותו הוא התחיל להשתפשף במתרחש.
הוא בסך הכל רצה לדבר איתו. לנסות לראות לו את הדברים מנקודת מבט שונה. הוא זכה לאטימות מוחלטת מצידו של אחי הגדול. זה שבתקופה האחרונה החליט שהוא יודע הכל.
הוא שחרר את התסכול שלו ובכה. הוא נעל את הדלת של אחי הגדול כששניהם בפנים. התחנן בפניו שיקשיב לו. אמא עמדה בדלת ודפקה בכוח. דרשה להיכנס. אחי הקטן לא נתן לה, הוא ידע שכשהיא באיזור לא תהיה דרך לדבר איתו, עם אחי הגדול.
אמא הזמינה משטרה ואמרה שהיא חוששת לשלומו של אחי הגדול. כאילו שאחי הקטן מהווה לו איום כלשהוא. למרות שהוא כמוני, אוהב את אחינו יותר מכל דבר אחר והוא לעולם לא יפגע בו.
המשטרה הגיע וכמה דקות לאחר מכן גם אבי שחזר מהעבודה. הוא לא ידע דבר מהמתרחש. אמא ניצלה הזדמנות להגיד לשוטרים שגם אבא מהווה איום. לפני שמישהו ידע מה קורה, גם אחי הקטן וגם אבי מצאו את עצמם בתחנת משטרה. ילד בן ארבע עשרה ואבא שמעולם לא תקפו או פגעו באיש.
אבא יהיה בסדר. מה כבר יעשו לאיש הזקן שלי שהוא לא עבר מאה פעם? אבל אחי הקטן, לו אני דואג.
אני רואה זאת בעיניו. הניצוץ בהן מתלקח. כמו להבה זעירה בצבע כחול וירוק. לא גאה בגודלה אבל בוערת בחום כזה שאין לתאר. כך גם אני הייתי בגילו, הייתי רב עם אמא כל הזמן.
מצאתי את עצמי משוטט ברחובות והתחלתי לשתות ולעשן. הייתי עושה בעיות ונכנס לקטטות ומהמר על מכונות ומחפש איפה לישון. כזה הייתי, עם רגליים יציבות שלקחו אותי הרחק מבלאגן אחד הישר אל בלאגן אחר. בלאגן שאיתו אני יכול להתמודד.
אני לא רוצה שאותו הדבר יקרה לו. שום דבר לא יצא לי מזה.
באיזה שהוא שלב נכנסתי לכלא ואז ביליתי במעצר בית שנה שלמה. דבר שבוודאות לא הועיל למצב המשפחתי. אני רואה את כל זה קורה שוב מול עיני על אחי הקטן. כאילו אני חי את זה שנית. ועולה לי רק מחשבה אחת – אני חייב לעצור את זה.

מבלי לדעת מהיכן להתחיל ניסיתי לדבר עם אחי הגדול פעם נוספת. הוא הג'וקר של האמא המשוגעת שלנו. ניסיתי לדבר איתו בהגיון ורק שמעתי את מילותיה של אמא נשפכות מפיו.
ניסיתי בפעם האחרונה "אחי, אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר. אני ואתה גדלנו ביחד. היינו הולכים מכות ובונים עולמות בלגו עוד לפני כיסא הגלגלים והמחלה. היינו אותו האדם אני ואתה. אנחנו חולקים לב. לא תהיה מוכן להקשיב לי?" אחי לא התרשם. לא נראה שהוא זוכר דבר מכל זה. או שלא איכפת לו. "אתה לא מבין כלום" אמר לי בבטחון מלא. "אתה רק טס ובורח ולא תורם לשום דבר. אמא צדקה, אתה באמת תפוח רקוב. כבשה שחורה. פגע רע שרק מוריד מכולם. אולי תעשה לכולנו טובה ופשוט תעוף מפה?" נותרתי דומם. לא ההלם הוא שהיכה בי, כי אם היאוש והעצב. אפילו לא שלי, כי אם של אחי הגדול. הוא באמת בובה על חוט בסך הכל, חייל במשחק שלא יצאו ממנו מנצחים. אין מחזה כואב מזה.

אולי באמת לא יצא ממני כלום. אולי באמת לעולם לא אהיה מי שקיוותי להיות. אולי הרגליים היציבות שלי באמת לא נועדו לרקוד ורק לברוח. לתמיד.
אפילו המחשבה הזו לא כואבת כמו התובנה שאחי לא איתי עוד ואין לי דרך להשיב אותו אלי.
אני מעיף אליו מבט אחרון לפני שאני עוזב את החדר. הוא נחוש בעמדתו.
מתחשק לי לתלות את עצמי במטבח או אולי לקפוץ מהגג. מעולם לא שנאתי את עצמי כפי שאני שונא את עצמי עכשיו. עד כדי כך אני אוהב אותו.