משפחה אומנה-פרק 1

*הילדים יודעים עברית, הם יהודים*
פרק 1:
"אמה, רונאל אני קוראת לכם עוד פעם אחת ואחרונה!" צווחה שרית מלמטה,
ירדנו שנינו אני עם תיק גב גדול ורונאל עם תיק גב יותר קטן משלי.
"תכירו, זה שי והוא המתווך שלכם, למשפחות האומנה שיהיו לכם". אמר גואל.
שי נראה עשיר, שעון עם מלא יהלומים, חליפת טוקסידו יומית (ככה ג'סיקה קוראת לזה) ומשקפיי שמש של המפורסם הכי עשיר בתולדות דנוויל.
"מתווך? מה זה דירה?" שאל אותי רונאל בלחש וצחקק, חשבתי לעצמי איזה באסה שכל פעם אנחנו צריכים לעבור מדירה לדירה לאנשים שאיננו מכירים. הדבר היחיד ששימח אותי בבשורה שאנחנו עוזבים את דנוויל ועוברים לישראל זה שאנחנו גם עוזבים את ג'סיקה, רוי, שרית וגואל כל המשפחה המגעילה הזו. גואל ושרית הם יהודים וילדיהם גם כן, אבל הם גרים בדנוויל.
ג'סיקה ורוי חיכו לנו ליד הדלת, כאילו הם מתים שנעוף להם מהבית. כשיצאנו לבחוץ אני ורונאל הסתכלנו אחד על השני ושי פתח לנו את דלת המכונית שלו, שהייתה ג'יפ.
התיישבנו שנינו מסתכלים על הריפוד והמושבים ומתלהבים וג'סיקה ורוי רוקדים להם בנתיים על כך שאנחנו עוזבים את ביתם. שי סגר את דלת המכונית ונופף לשלום לשרית וגואל.
שניהם נראו רעים מתמיד, עצובים מעט ושמחים יותר. התחלנו לנסוע לכיוון שדה התעופה ושי בנתיים סיפר לנו על המשפחה: הם נורא נחמדים ומצחיקים, יש להם שלושה ילדים והם רוצים עוד שניים לאמץ, קרץ לי דרך מראת המכונית. לא חייכתי ולא הבעתי כלום על פניי.
"הם עשירים?" שאל רונאל, "אויש גמד מה זה משנה לך?!" אמרתי לו בחוסר סבלנות,
"אני מעדיף עשירים, אמנם זה לא תמיד משנה לי וכמובן שאני לא שופט אבל אני לא מוכן להיתקע איתך באותו חדר צפוף בעליית הגג." אמר רונאל ושילב את ידיו.
"אתה יודע שאתה מאוד נחמד לאומת מישהו שמעביר ילדים מבית לבית ומתווך אותם" רונאל המשיך לחפור בלי עצירה, וצחק ונתתי לו מכה במרפק. "חסר טאקט!" אמרתי לו בלחש. "זה בסדר אליס" אמר שי.

הגענו לשדה תעופה, מקום ענק, זאת הפעם השנייה שאני נכנסת לפה!
שי הוביל אותנו למטוס, כמובן לאחר בדיקת תיקים, והדבר הכי מזעזע שהיה שם זה ש-רונאל הביא גם את החברים שלו 'העכברים'.. זה היה דוחה!!!
"מה את רוצה? הם החברים היחידים שלי כמו שאת העכברה הכי גדולה הולכת איתי לכל מקום גם החברים העכברים שלי צריכים לבוא איתי."
"דוחה" אמרתי לו בחוסר חשק אליו. רונאל בן תשע בסך הכל.
הגענו למטוס רונאל התיישב לידי וידעתי שהולך להיות לי חפירות מפה עד להודעה חדשה.
התיישב לידי בחור שממש היה מוצא חן בעיני, חתיך. "היי" אמר והעביר את ידו על שיערו, "היי" חייכתי קצת והסמקתי. "את מסמיקה" צחק ונגע בלחיי, "לעע" אמר לו רונאל בלעג ולחשתי לו עם כיווץ עיניים ועם השיניים שישתוק. הבחור שהתיישב לידי צחק. "מה שמך?" אמר בשקט, הייתה לי הרגשה שהתבייש בגלל רונאל. "אמה ולך?" , "ליאם". "שם יפה" אמרנו שנינו ביחד…
ואז מבוכה קלה וצחוק.
רונאל חפר וחפר ולמזלי שי היה לידו אז היה לו ליד מישהו אחר לחפור.
אני וליאם דיברנו, ולא שמנו לב שהטיסה כבר הגיעה לישראל. קמנו ואמרנו אחד לשני ביי.
"חתיך" קרץ אליי שי, "אויש נו" אמרתי והסמקתי. כנראה ששי מאוד פתוח איתי בזמן האחרון.
יצאנו משדה התעופה של ישראל למקום ששמו תל אביב, חיכתה לנו לימוזינה ענקית לבנה ושי פתח לנו שוב את דלת המכונית, ממש ג'נטלמן.
רונאל ממש התלהב מכל העיר, המכוניות והרעש.. בדנוויל יש פחות רעש וממש קצת מכוניות.
התיישבנו וראינו טלוויזיה ענקית שמחכה לנו, במקום נפרד כך שהנהג לא ישמע מה אנחנו מדברים, רק אם פותחים את החלון המיוחד שמובנה במכונית.
שי ישב מקדימה ליד הנהג, היה רושם שהכירו. "הם נראים מלוכלכים" הצלחתי לשמוע את הנהג אומר למרות ש-רונאל חפר כמה המקום יפה. "הם ילדים נחמדים, אל תדאג משפחת 'פשפיורקן' תדאג להם טוב מאוד". אמר שי, "פשפיורקן? העשירים פשפיורקן?!" אמר הנהג בהתלהבות. "כן, כן.. הם אנשים נורא נחמדים".
התעצבנתי על הנהג שאמר כך עלי ועל רונאל, הייתי בטוחה שפה בישראל אף אחד לא שופט לפי הלבוש, כך שי סיפר לי כשהיינו במטוס.
כנראה, שלא יצאנו מהעיר כי נכנסו לתוך רחוב שאין לי מושג מה שמו, אני רק יודעת שיש ברחוב הזה וילות מטורפות ולכל בית בריכה פרטית ושלושה רכבים.
הגענו לבית השישי משמאל. בית מטורף. "ברוכים הבאים למשפחת פשפיורקן" אמר שי בהתלהבות ורונאל צחק על שם המשפחה.
נכנסו לחצר, הוא מטורף! הרצפה היא רצפה רצופה אבנים יקרות ולבנות, תחילה יש שלושה שבילים: מימין שביל פרחים ועצים מטורף, שביל אמצעי המאפשר להיכנס לבית ושביל שמאלי מוביל לבריכה ולים פרטיים!! שי סיפר שכל אחד פה קונה חלקת ים, ואז מתאפשר להגיע לים בפחות משתי דקות. עבר לפחות חמש דקות וחשבתי שהמקום הזה יותר מדי חלומי ומרודד, בטח הילדים רעים כמו ג'סיקה ורוי ולא יתנו לנו להגיד אפילו משהו קטן.
לאחר ששי הראה לנו את כל הבית החיצוני הוא פתח את דלת הבית כמובן לאחר תקתוק וחיכו לנו שתי הורים וילדה קטנה.
"איפה הילדים האחרים?" ניסה שי להסתכל על כל הבית, כאילו הילדים זה התירוץ.
"עם חברים" חייכה סמדר אליו ואז אליי ואל רונאל.
לא ממש הקשבתי לשיחה, התביישתי. לפתע אני רואה ילד אחד גדול וחתיך מטייל לו בבית, זה היה חבר של הבן הגדול של משפחת פשפיורקן. "לא בבית רטובים!" צעקה הבת האמצעית על הבחור החתיך..
"היי מי את?" פנתה אליי..

*המשך בפרק הבא*