משחק ילדים

איך יכול להיות שמישהו עושה לפעמים את הדברים שהוא עושה? לפעמים אתה רואה שהוא הפך להיות בוגר ואתה שואל את עצמך, איפה נשאר הילד שהיה?
איפה נשארים החלומות, המשחקים של הילדות? איפה נשארה התמימות?
כמה בגרות יש בילד שיהפוך למבוגר? כמה ילדותיות יש בילד שהפך למבוגר?
לגדול זה להפסיק לשחק במשחק מסוים, בשביל לעבור למשחק אחר? לגדול זה לשכוח מהילד שהיית?
כשאתה ילד המשחק רציני מאוד. כשאתה מבוגר המשחק רציני מאוד.
כשאנחנו ילדים אנחנו משחקים באבא ואמא, במלחמה, במשרד, ברופא וחולה… למעשה אנחנו משחקים בלהיות גדולים.
לימדו אותנו לשחק משחק, אבל כל אחד משחזר אותו בדרכו שלו. המשחקים של הילדות הם החזרות שלנו לחיים העתידיים?
למה כשאנחנו גדולים משחק זה משהו שלילי? למה אנחנו רואים בצורה שלילית את האדם שמשחק עם אדם אחר?
כשאתה ילד למשחקים אין השלכות. אתה מסיים את המשחק, מחזיר את הצעצועים לתיבה, והחייל שמת בקרב ישמש מחר למלחמה אחרת. אבל כשאתה גדול התוצאה של המשחק היא סופית.
להיות גדול זה לשחק במשחק שנראה מוכר, אבל למעשה הוא לא.
במשחק תמיד יש כללים, לא קיים משחק ללא כללים. זה בלתי אפשרי לשחק בלעדיהם.
אבל כשהמשחק מפסיק להיות משחק של ילדים, זה אפשרי לרצות לשחק אותו עם אותם כללים? זה לא ילדותי?
עבור ילד המשחק זה רצון, חלום. עבור מבוגר לפעמים לחיות זה להיות אובססיבי שהחיים יהיו כמו שחלם, שיחק.
הילד שמשחק ברכבות משחק בשביל לפתור בעיות, לצבור משאבים, לשאת את ארגז הכלים שלו. לשחק זה לנסות, זה לבדוק את הגבולות, את האפשרויות של מה שנהיה.
כשאתה ילד ומסיים לשחק כל החיילים חוזרים לתיבה ולמחרת זה חוזר על עצמו. כשאתה גדול סוף המשחק משמעותו הסוף של המשחק.