משחקת באש

"את משחקת באש!" תמיד אמרו לי.

מה שהם לא ידעו זה שאני כל כך אוהבת את המשחק הזה באש, מכורה לזה שאני כמעט נשרפת אבל לא בדיוק.
כמעט נשרפת בעצמי, אך למעשה שורפת את כולם.

תמיד אהבתי לשחק בגברים שנכנסו לחיי,
ממש לסובב אותם על האצבע הקטנה כאילו היו סביבונים קטנים וצבעוניים.
והאמת, שנהנתי מכל רגע.

אהבתי לטפח בהם תקוות.
עוד אשליה, ועוד אחת,
וברגע אחד לשבור להם את הלב לרסיסים קטנים קטנים.
משם הייתי שואבת את הכוח.
אחח , איזו תחושת עצמה אדירה!
בוהה בלהבות מהצד, אבל רק מסתכלת, בלי לגעת.
–

אני משחקת באש, ידעתי.
אבל לא היה אכפת לי, כי זה תמיד היה כמעט שריפה, תמיד היה ליד.

עד שיום אחד יקיר נכנס לחיים הבוערים שלי,
ומסתבר שגם הוא אוהב לשחק באש, בדיוק כמוני.
נדמה שהוא כבר ממש נוגע בלהבות הצבועות בכחול, החמות ביותר.
חצי נשרף אבל לא לגמרי. וללא כל ספק שורף בשלמות.

לפעמים פחדתי מהעצמה שלו, ומהעובדה שהיא שורפת יותר משלי.
אבל נכנעתי לו מהר מאוד.
הוא הצליח להפיל אותי.
אין לי מושג איך זה קרה, הרי זה התפקיד שלי בסיפור!
שפשוט יהיה סביבון צבעוני וטוב ויתן לי לבצע את העבודה שלי בבקשה.

אבל לא, התכניות של יקיר היו שונות לגמרי, כמעט להשרף לא הספיק לו, והוא רצה לשרוף ממש.
לגמרי, הכל, לשרוף עד כלות.

הוא גרם לי להתאהב בו בצורה עיוורת וסוחפת, מהרגע הראשון.
זה מוזר, איתו לא הרגשתי שום רצון או צורך לשחק.
כשהוא הגיע הרגשתי שעייפתי מהמשחק הבלתי פוסק הזה באש, או יותר נכון לומר בלבבות של אחרים שהפכתי לבובות על חוט.

עייפתי, אז סיכמתי עם הלב שלי על הפסקת אש ממשחקים.
והוא לגמרי הסכים איתי שהגיע הזמן למשהו אמיתי וטוב.
ידעתי שיקיר שחקן בנבחרת האש שלוקחת אליפות פעם אחרי פעם ולעולם לא מפסידה, והוא גם לא טרח להסתיר את זה ממני.
אבל לא היה אכפת לי.

אז נסחפתי אחריו,
כמו ילדה תמימה שרק צמאה לאהבה.

יצאנו לכמה דייטים, והיה חיבור מטורף.
די מהר התחלנו לצאת באופן קבוע, הכרנו את המשפחות ולאחר שמונה חודשים של זוגיות עברנו לגור יחד.
היינו זוג מאוהב באופן שכבר מעורר בחילה במשך כשנתיים וחצי .
–

זה היה ערב שישי, צפינו יחד בטלוויזיה בעוד איזו תוכנית שאולי יצא ממנה כוכב השניה, שיעלם ברגע שיעלה לכותרות משהו חדש שקצת יותר יעניין ממנו, או אפילו סתם משהו דבילי אחר שימחק אותו קליל מהתודעה הציבורית.

יקיר קם מהספה, "אני נכנס להתקלח זריז ויוצא עם חברים לפאב לשתות קצת" אמר ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים.
ואני כרגיל פרגנתי באהבה.
הרי הוא שלי, הוא חוזר אלי, לא?

המשכתי לצפות בתכנית המשעממת, וצפצוף הודעה נשמע מהטלפון שלו שהיה מונח על השולחן הקטן שנמצא מול הטלוויזיה בסלון.
ניסיתי לשלוט בעצמי, אני נשבעת שניסיתי. אבל הרגשתי צורך בלתי מוסבר להסתכל ממי התקבלה ההודעה.

לקחתי את הטלפון לידיים, התחלתי לקרוא וקפאתי במקום.

"אהוב שלי, מתי אתה כבר מגיע? יש גבול לכמה שאני יכולה לחכות לך. חוץ מזה שאני לובשת את הפיג'מה החדשה והסקסית שקנית לי ומחכה על המיטה רק בשבילך. תגיע, נשיקות".

הטלפון נשמט לי מהיד.
יקיר בדיוק יצא מהמקלחת, ראה אותי בפרצוף קפוא ואת הטלפון הנייד שלו זרוק לידי והבין מיד מה קרה.

"כמה זמן זה כבר נמשך?!" צרחתי והתחלתי להשתולל ולבכות.
"קצת יותר משנה, אני מצטער. באמת באמת מצטער." הוא ניסה לתפוס אותי ולחבק חזק ואני הדפתי אותו ממני בכוח.

***

יקיר אהב לשחק באש. אני ידעתי את זה, הוא אף פעם לא טרח להסתיר את העובדה הזו ממני.
יקיר אהב לשחק באש, ואני זו שנשרפתי.

"כנראה שכולם מקבלים את העונש שמגיע להם בסופו של דבר" חשבתי לעצמי בזמן שאספתי את שברי הלב שלי שהתפרק לרסיסים קטנים קטנים, שהיו פזורים סביבי עכשיו.
ובו בזמן חשבתי על כל אלה שעברו בחיי,
אמנם מעולם לא נשרפתי בעצמי, אבל תמיד שרפתי את לבם.
והמחשבה הזו גרמה ללב שלי לכאוב קצת יותר…

–

"את משחקת באש" תמיד אמרו לי.
והם צדקו, בסוף נשרפתי.