משחקים והודעות

אז הוא מסנן את ההודעות שלי ואני מסננת את שלו, משחק קטן בנינו ועדיין, כשהפלאפון שלי רוטט אני קופצת עליו בהתרגשות כדי לדעת מה הוא שלח. הוא מחמיא לי יותר מדי, אני יותר מדי בן-אדם של מחמאות והוא קונה אותי מהר, מהר מדי. אז אני לא עונה, לא מיד, כי הוא לא ענה מיד ואני שונאת את הבולשיט הזה ואני שונאת לשחק, כי אם אני רוצה לדבר עם מישהו, למה אני צריכה לחכות כדי לשלוח לו הודעה? זה עובר לי בראש, אני חושבת על זה, משתכנעת, שולחת לו הודעה.
הוא מסנן, שוב, לעזאזל איתו אני חושבת, לא צריך אותו, מי צריך אותו? בכלל, למה אני צריכה שמישהו יחמיא לי וידבר איתי במילים מתוקות? אני לא ילדה, אני לא.
הפלאפון רוטט ואני שולחת אליו מבט עצבני, אני מתהלכת בחדר במשך חמש דקות, מסרבת לקרוא את ההודעה ולגעת בפלאפון ואז חוטפת אותו ברגע של ייאוש. אני לא עונה הפעם, אני רוצה שהוא יתעצבן גם כן, אני חושבת שאני טיפשה, שזה מגוחך וכל כך ילדותי ו-הנה הוא שלח עוד הודעה.
'את באמת צריכה להפסיק לסנן אותי'
אני באמת מחבבת אותו.