משהו

שתיים ארבעים ושש בלילה הירח בקצה השמיים ומחכים כבר שלוש שעות עגולות ארוכות ומייסרות של המתנה במיון לתור שלנו ואמבולנסים באים נכנסים אנשים יוצאים עצובים שמחים לא התבוננתי הרבה לא התייחסתי הרבה. והשמיים שחורים והנפש שחורה והגיהינום אדום כמו הדם שנוזל מכפות ידיו של אדם שרצח את אשתו בגלל שלא הכינה לו קפה בשש על הבוקר של יום אמש. לא, הוא לא בא. היא לא הכינה, הוא לא מוכן. האגם קפוא והברווזים לא יודעים לאן ללכת. גם הולדן קולפילד לא יודע לאן. גם אני לא, גם אני. וכשיגיע הזמן לצאת החוצה אל העולם מחוץ לבית החולים לא אדע לאן לא אדע היכן לא אדע כלום אולי רק את שמי את הורי ואת האלוהים. לא אדע מדוע לא אדע היכן העולם האם הוא עגול שטוח מרובע אולי פירמידה. כשבאו אנשים, פסיכיאטרים, מאבטחים אנשים נכנסים יוצאים באים מתים. הלוויה זה מוזר כי בוכים על מי שמת וגם אלוהים מת ולא עשו הלוויה בשבילו. אלוהים היה משוגע, ואותו לא אשפזו במחלקה סגורה. אולי כן, חמישים ושש פולסים של חשמל ישר למוח. ואני לוניטיק משוגע חולה בF19 לפי הדף הלבן עם הכתוביות השחורות ולא יודע מה זה אומר אפילו. הרופאים עם המעילים הלבנים החלקים היפים הנקיים, הם באים לקחת אותי מכאן. אחות בבית חולים נדרסה ועוד אחת מחליפה במקומה וגם היא התאבדה וגם היא נלחצה היא גם אוהבת יש לה רגשות לא טובים וגם אם תשאלו לא תוכלו. וגם אם תשאלו לא תצליחו. אינסוף. יש אינסוף מספרים בין אפס לאחד, בין אחד לאפס. אני צריך ללכת למצוא את אלוהים עם פנס בשוק העירוני, להרעיל יונים בפארק, עם ציאניד. ציאניד זאת דרך נפלאה להתאבד, אולי גם תליה. אבל לא כדאי לתלות תקוות בחבל, או בשרוך, או בחוט דנטלי. לא כדאי, לא כדאי. כתר על כסאו של המלך, מלך של כוכב שלושים ותשע. מלך של אף אחד, אולי רק של עצמו. כוכב שעשוי מקרח, לב שעשוי מקרחון. מלך של בדידות. מלך של כלום. ראש השנה. גבריאל בלחסן. אני בולעת כדורי הרגעה בדבש, כדי להמתיק קצת את החיים, את הרצון, את התאווה. אוקיאנוס של מחשבות, אוקיאנוס עם פיראנות שהורסות, דורסות,רומסות את התודעה. ואני עומד באמצע שקע מאריאנה ומתפללת לקרמה שתציל. שתציל אותי. שתציל אותי בבקשה קרמה תצילי אותי. האיש עם הפיג\'מה הכחולה שואל ובא הולך ושב ושואל אם אפשר לקבל את החתימה שלי, הוא לא קיבל, הוא לא יקבל. מאף אחת הוא לא יקבל. דוקטור כלשהו עם שם מוזר מתחיל בא\' נגמר בת\' שואל אם אני שומע דברים, רואה קולות. עם חלוק לבן לבן כזה של קייל לא סתם לבן אלא לבן חזק לבן טרי לבן שאם יפול אליו טיפת מים הכל ייהרס. \"אפשר לקבל את החתימה שלך?\" ועט בידו לא עניתי לא חזרתי לא הייתי כאן בכלל. והוא עם מבט הרצח שלו מחכה לתשובה חיובית. אני לא שחקן אני לא זמר אני לא סופר של ספרים מאוד מוכרים. אולי רק שר לעצמי במקלחת ושר לעצמי בראש וגם סתם מול הטלוויזיה או בשיעור לא מעניין. אני לא שחקן אני רק עושה דרמות נוראיות ועושה לעצמי תסריטים בראש של איך וכמה ולמה לעזאזל. אני לא סופר אולי רק למגירה. ויום אחד כל מה שכתבתי יהיה מאוד גיי אז אני לא ממהר להוציא. להוציא להוציא. גם אני צריך לצאת. לצאת מהחיים ולחזור לשורשים ולהיקבר בשיטה החדשה שמצמיחה מהפאקינג גופה שלך עץ. לחזור להיות עצמות, עצמות. מוזר איך אנשים מתבגרים אחרי שנתיים וחוזרים לאותו מקום עצובים יותר. לבית חולים פסיכיאטרי עצובים יותר ממה שהיו פעם. באמת מוזר, באמת. ומוזר איך העולם מתקיים אם אלוהים מת ומוזר איך הזמן נעצר אם השעון לא עובד ולמרות זאת הוא צודק פעמיים ביום. \"אפשר לקבל את החתימה שלך?\" הפעם הדוקטור שאל. הוא רוצה שאני אתאשפז, הוא רוצה להרוג אותי לסמם אותי לרסן אותי עם המון כדורים בקיבה. \"לא\". יצאתי מהחדר הלבן עם הקרטונים בתחנה וחזרתי הביתה. אם מישהו יחייך אליי בדרך הביתה אולי לא אעשה את זה, לא. אבל אנשים תקועים באייפון שלהם ומחייכים לעצמם במצלמה ולא אליי, אף פעם אל אליי. חיבוק קטן ונשיקה מכל הלב באמת באמת לא סתם אלא באמת מתוך אהבה טהורה לא תזיק. קצת אהבה לא תזיק. באמת שלא תזיק. סליחה, באמת סליחה. לא תיארנו לעצמנו שאתה כזה. צעקתי וקראתי לך ולא חזרת אף פעם. קצת דם לקינוח. אבל לא חזרת. אף פעם לא חזרת.