משהו נוצץ בלב

המכחול נח לו בסבלנות על הדף הריק וחיכה.
סביר להניח שהיה יושן לו, אבל זמנו לא הגיע. הוא היה יכול לרקד על פני הדף כמו בלרינה, או סתם לרוץ, אלמלא היה מכחול פשוט שחיכה לאדוניו.
היו ימים בהם הוא לא היה צריך לחכות, היו מציירים בו כמעט כל הזמן! ממש כך!
הנערה ההיא ישבה לידו והעבירה אותו על פני הדף, כשהיא אפילו לא חשבה מה לצייר בכלל,
והוא היה רוקד על פני הדף ויוצר צורות וציורים מדהימים. הם היו צמד חמד, נערה ומכחול.
המכחול היה מאושר, לרקוד, לרקוד עוד ועוד. אך יום אחר יום היא ציירה פחות.
חברים, המכחול נעלב, מה איתו?
טלפון חדש, זה לא הוגן שהוא יותר שימושי!
לימודים נוספים, המכחול היה שמח לרקד עליהם ולקשקש עליהם.
ועוד כל מיני דברים שלמכחול לא היה מושג עליהם.
אז הוא חיכה, מנסה לא להירדם, מנסה לא לישון, מנסה לא להפוך לפחות חסר תועלת.
הוא ניסה להיזכר כיצד זה לרקוד, כיצד? הוא כבר לא יכל. העץ שממנו היה מורכב נסדק, שאריות הצבעים שנותרו עליו החלו להיעלם.
ליבו, זיכרונותיו ותשוקותיו נמחקו ממנו והוא נרדם. עדיין מחכה לאותה נערה שכה אהבה לצייר,
אני.