משהו מסוים

השקיעה בכביש המהיר ליד באר שבע צבעה את השמיים בגוון פלטת צבעים של ציור סתווי. הכביש היה עמוס מכוניות שדוהרות למצוא מקום טוב יותר לנוח בו מהחיים ואולם הייתה דממה על הכביש כאילו אין מיליוני נפשות מלחששות וסוערות בתוכו. מאות מכוניות שממהרות לרוץ הכי מהר אל תוך התהו ובוהו של העולם הזה. ואני שהייתי בתוך הכאוס יכולה להגיד שהאור היחיד שיש למנהרה להציע אלו פנסי הרכבת. לפנות הערב של באר שבע קפואים. כל העיר מכוסה דמעות של אלוהים והכבישים מלאים בנשמות תועות שמחפשות בית לנוח בו מהעולם הזה. מנורות הרחוב של באר שבע נדלקו והתאימו בדיוק לצבעי השקיעה של השמיים הבוכיים. עננים כיסו את הרקיע והציפורים חגו מעל למדבריות הקטנות של באר שבע. ונראה שגם בשקיעה הכל נורא ועדיין ממהרים אל הלא נודע ומקבלים אותו בזרועות פתוחות. והיום כשנסעתי בכביש המהיר ליד באר שבע הרגשתי איך הנשמה שלי מתפוררת אל מול צבעיה החמים של השקיעה ורציתי להבטיח לעצמי לעצור ולהנות מהשקיעה ולספור עמודי חשמל על הדרך. רק לא להיות אותן נשמות תועות שמתו בחיפוש אחר משמעות.