מרשמלו

בבוקר אתה מזהה את עצמך במראה בערך, אבל לא בדיוק. לא צריך להשתמש בכוח כדי לכתוב כתיבה אינטואיטיבית, או איך שקוראים לזה. יש שמש חולה מרוחה על הפנים שלי, ובזגוגית, ובשולי המסך הזה. אתמול בבוקר, יום שני, אתה מתלבט בין טוב לרע ובוחר בטוב. אז למה כולם נלחמים נגדך? 4 ביולי 1993, אתה עומד מול המדורה הגדולה של ל"ג בעומר, וצולה תפו"א ומרשמלו. חגית יש לה רגליים יפות, אתה נוגע בהן, היא מתביישת. אתה מודיע לכולם שאתה חושב שלחגית יש רגליים יפות. אתה מלטף את הרגליים שלה עם כפות הרגליים שלך, נקיות, והיא מתביישת. אבל לא ממהרת ללכת. לא אומרת תפסיק. לא זזה מהר, לא מהר מספיק. אתה חושב שטוב לך, אבל לא. יש מישהו שחושב שאתה לא מתייחס אליו מספיק. אבל להשאיר אותך סופשבוע שלם בבית לבד, הוא יודע. 1995, קיץ, אתה נמרח על הגג של אחד הבתים, ושותה קרלסברג קרה מבקבוק. העופות לא מפחדות ממך, הציפורים. הן לא עומדות לך על הכתף, אבל הן לא רחוקות. הן יכולות לדהות לתוך שמשה ולהתפלא אח"כ למה המקור שלהן נשבר. ואז לראות ציפור מדממת מהמקור… זה לא הכי, אחי. 4 בבוקר, יום ראשון, חורף, אין לך עבודה, כי בדיוק עזבת. אתה שומע את המשאיות גוררות בקור את המטען שלהן, וחושב על האיש שגורר מכונה גדולה בכבישים המהירים, ונאבק בכל תקלה קטנה וגדולה שבמכונה האדירה שאף-אחד לא מטפל בה. אתה לא יכול לצאת נגד אזור תעשייה, אבל כל הסביבה שלך הקרובה והרחוקה נראית כמו אזור תעשייה. חיילים קטנים עובדים חופרים סוחבים, וממושקפים קטנים סופרים את הכסף ואומרים לך מה לעשות. חייל ממושמע אומר לך שאתה לא עובד כמו שצריך. הוא אסיר תודה על העבודה שלו.

חצות וחצי בלילה, כולם ישנים, ואתה צופה בקליפים בטלוויזיה. אתה שותה הרבה קולה, אבל מרגיש שיכור. וכבר לא מבדיל כ"כ בין הזיה למציאות. חברים שלך שותים ומעשנים איתך, ואתה גמור מעודף קופסת השימורים שיצרתם לעצמכם. חלון גדול משקיף אל הלילה, אבל אתה לא מביט בו, אלא במסך. רוק מסחרי, פופ מסחרי, אינדי מסחרי. הכול מסחרי.

8 בבוקר, יום שני, 1984. אתה מאחר לביה"ס. אתה הולך לבית הספר כי אמרו לך שככה צריך. כולם אומרים לך שככה צריך. ההורים, המורים, וכל המבוגרים. גם החברים שלך הולכים לבי"ס כי אמרו להם שככה צריך.

2 בצהריים, יום שני, 1982, קיץ. אתה חוזר מביה"ס ומגלה טלפון. עכשיו אפשר לדבר עם אנשים שלא נמצאים בבית. אתה מתקלח ולובש פיג'מה. אתה מרגיש שמן. לא חרבנת כבר יומיים.

ספר קטן פתוח והוא דוגר עליו. תמיד בסוף אתה מוצא את עצמך לבד. כי ככה זה אנשים, חרא. מאוד עסוקים. מישהי אמרה לך רגע לפני שנפרדת ממנה שהיא לא רצתה שתגלה כמה אתה נפלא, כדי לשמור על היתרון שלה. הפרידה הייתה צפויה. עכשיו אתה בכלל לא זוכר את שמה ואיך היא נראית, ומי זאת בכלל. מי היא הייתה בשבילך ומה עשיתם יחד. אתה לא זוכר… אתה לא זוכר כלום!