מרגישה טוב

בוקר אחד אני קמה, ומגלה שאני מרגישה טוב.
לוקח לי זמן להבין שאני לא מרגישה כאילו משהו חוסם לי את האוויר. כבר לא מרגישה כאילו אבן גדולה יושבת לי בגוף, ומכבידה עליי בכל תנועה שאני מנסה לבצע.

אני קמה מהמיטה בהיסוס, פוחדת שהתחושה תיעלם אם אעשה משהו לא כמו שצריך.

אני נושמת. ומחייכת. כי נעלמה לה התחושה שעם כל נשימה שאני נושמת, משהו רע נכנס לי לריאות ומרעיל לי את הגוף.
נעלמה התחושה שכשאני מחייכת, החיוך לא שייך לי. התחושה שמקהה לי את החושים, ואני לא יודעת למה. נעלמו, כולם.
אני שמה את האוזניות באוזניי ונשכבת במיטה, על כל השמיכות והכריות שמפוזרות עליה.

אני שמה לי את השיר "מפות", של לסלי רוי. בעוצמה הכי גבוהה, שהכי לא מומלצת, כי אני מרגישה טוב.
בלי לשאול אותי, הפה שלי מתחיל לשיר יחד עם השיר. לזמזם את המנגינה, לחוש את המילים.

כי אני? אני באמת עשיתי את כל זה. אני חיפשתי בכל המקומות הלא נכונים, רק כדי לגלות שעליי לבחור בדרך אחרת, בלי רמז יחיד באיזו דרך לצעוד.
עטיתי על פניי כל כך הרבה מסכות, פרצופים, חיוכים מזויפים, הבעות שאינן שייכות לי. שמאז ומעולם לא היו שייכות לי.
רצתי ורצתי, בתקווה שאצליח לברוח. לברוח מעצמי. מהפחדים שלי מהתקוות שלי, החששות שלי, הרצונות שלי. מכל מה שעושה אותי אני.

וכמו שהשיר אומר, אני נפלתי. אבל הייתי צריכה ליפול. הייתי צריכה לקבל את אותן חבלות בברכיים של הנפש, לחוש את הדם על כפות הידיים של הרגשות.
אני קמה ומתחילה לרקוד. ואני לא יודעת לרקוד. אבל הגעתי למסקנה שלא צריך לדעת לרקוד בשביל לרקוד.

אני כנראה נראית מגוחכת. אם מישהו יכנס לחדר, וימצא אותי מפזזת בחדר כמו משוגעת, הוא וודאי יחשוב שיצאתי מדעתי. אבל לא יצאתי מדעתי, אני יודעת את זה עכשיו.

אני גם מבינה שזה לא כמו בספרים. אני לא מרגישה כאילו לא הייתי בדיכאון מאז ומעולם. כאילו תמיד הרגשתי טוב. הרגשתי רע, רע מאוד. וגם אם זה עבר, זה יחזור. אבל כשזה יחזור, אהיה מספיק חזקה בשביל לחיות אתו. בשביל להשלים אתו, להסביר לו שהוא לא קובע על החיים שלי, וגם לא הגורל, או אלוהים, או כל ישות אחרת שמתיימרת להיות החזקה מכולם.

רק אני. ולא בגלל שאני חזקה יותר מהכול, אלא פשוט בגלל שאני מסוגלת לראות מה טוב לי, ומה אני רוצה, כמו שאף אחד אחר לא יכול. לא משנה כמה הוא ינסה.

אני ניגשת אל המחשב, ומתחילה לכתוב. אני כותבת קטע שמספר על איך הצלחתי לגבור על עצמי, כותבת איך זה מרגיש להרגיש טוב. אני כותבת על זה שאין לי מושג מתי בדיוק הפסקתי להרגיש רע. למרות שאני יודעת שזה קרה. אני כותבת על הרגע שבו הבנתי שזה עבר. שזה מאחורי. לא לנצח, ואולי גם לא לעוד כמה שניות, אבל זה מאחורי לעכשיו.

ואז אני מפרסמת את זה. כדי שאני, וגם כל העולם, ידעו שאני מסוגלת.