מראה, קחי אותי מכאן – פרק אחד.

אני ניגש את הלוקר שלי. אני מסובב אותו; 22-15-03. בלוקר שלידי אמה ורועי מתמזמזים בלהט.
אוף, שיקולל התיכון המחורבן הזה!
אני פותח את הדלת של הלוקר ומנסה לא לראות את המחזה המגעיל של זוג ילדים מתלקקים במקומות שלא בא לי לראות. ברצינות? זה דוחה.
אני מוציא את ספרי החשבון, נועל את הלוקר והולך לעבר השיעור.
אני נכנס ומתיישב בדיוק כשהמורה מגיע.
הוא מתחיל להרצות לכולם על החומר שלמדתי לפני שנתיים. אני משחק עם העיפרון שלי.
"מישהו יודע? אולי אֶלשָבֵחָ?" הוא מנער אותי מהרהורי.
"מ – מה?" אני שואל.
הוא מקמט את גבותיו בזעף. הוא חוזר על השאלה.
"אה," אני עונה ואומר את התשובה.
"תודה רבה! עכשיו…" הוא מתחיל להסביר איך אמורים להגיע לתשובה הזאת, ואגב? הדרך שהוא הגיע לתשובה הרבה יותר מסובכת מהדרך שלי.
פתק פוגע בעורפי.
'חננה.'
אני מסתכל אחורה. רועי מסתכל קדימה על המורה ומחייך.
אני כותב משהו במחברת, קורע אותו וזורק אותו לעבר רועי.
'אתה טועה, 'אני אידיוט' כותבים אחרת. עכשיו לך תזדיין ותעזוב אותי.'
אני הוא מסתכל על הפתק ופניו מתקמטות לרגע.
אני מחייך ומשיב את מבטי למחברת.
עוד פתק מגיע אלי.
'סתום אם לא בא לך מכות.'
אני כותב תשובה.
'בוא, נראה אותך.'
עוד פתק.
'חכה-חכה, אחרי השיעור אתה תחטוף כאלה מכות…'
אני מתעלם.
אחרי עוד כמה זמן של חפירות מגיע הצלצול.
טרררררררררררר…
ושלושים וחמישה ילדים מתפרצים אחורה. כשאני פונה לעבר הלוקר שלי אני מרגיש יד על הכתף.
שיט, רועי.
"היי חננה."
פאק. "היי." אני מסתובב.
"זוכר שהתכתבנו קצת בשיעור?" הוא מחייך. "אז באתי להביא לך את מה שרצית."
פאק. "אני לא ממש זוכר את זה." אני מפטיר מעבר לכתפי ומנסה ללכת משם.
הוא מחדש את האחיזה שלו בכתפי. פאק.
"אני בטוח שאתה כן. קדימה, אל תהיה נמושה."
"לך תמות." אני אומר.
הוא מסתכל לי בעיניים. "מה אמרת?"
"אמרתי שתלך למות ותעזוב אותי."
"בן זונה." הוא אומר בזעם ונותן לי אגרוף בפרצוף.
פאק.
אני שם את היד שלי על הלחי, איפה שהוא החטיף לי. אאוץ'. "בן-זונה אידיוט." אני משיב לו.
"מה אמרת? חתיכת מניאק אידיוט, אתה לא קורא לאמא שלי בשמות, שמעת?" הוא נותן לי עוד אגרוף, עכשיו באף.
אני מועד לאחור ונופל על הרצפה. הדם מהאף שלי זורם על החולצה שלי ועל הרצפה. מסביבנו עומד מעגל של ילדים מפגרים.
"שמעתי שמות." אני אומר, מכסה את האף שלי עם יד אחת ועם היד השנייה מכסה את הלחי.
הוא נותן לי בעיטה חזקה בבטן ואני מתקפל.
"פאק." אני נאנק.
הוא בועט שוב ושוב. בפרצוף ובבטן. בכל הגוף.
אני מנסה ללא הצלחה להרים את ידי כדי להגן על גופי. אני מתחיל לאבד את ההכרה כשהיא מתערבת. אני שומע כמו מרחוק קולות.
אחד של בת. "מה נראה לך שאתה עושה?"
השני של בן. "מ – מה? הוא קרא לאמא שלי בשמות!"
"אתה דפוק, אתה יודע את זה?"
"מה את רוצה ממני?" הוא זועם ומגמגם בו בזמנית.
"אני רוצה שתפסיק להיות בריון!"
"מה בריון?! מה בריון?! הוא דפוק, זה למה אני מרביץ לו!"
עוד טלטלה של גופי, כנראה מעוד בעיטה, אבל אני כבר לא מרגיש את זה. אני לא מרגיש כלום. הכל מסביבי מיטשטש. הבן והבת ממשיכים לנהל את השיחה שלהם, והדבר האחרון שאני שומע זה את הבת. "אז כנראה זה באמת צריך להיגמר!"
ואז את הבן; "יא סתומה!"
ואז אני מאבד את ההכרה.

***

אני מתעורר על מיטה לבנה, אני כנראה בחדר האחות. כל חלקי גופי עדיין כואבים.
אני מסתכל הצידה ורואה את אמה.
"או!" היא אומרת בהקלה. "אֶלשָבֵחָ, התעוררת!"
מה לעזאזל היא עושה כאן?!