מקנא בעצמי

אני מקנא, מקנא בעצמי.
מקנא בילד המושלם, הכישרוני והחייכן שאוהב לבלות עם החברים.
מקנא בילד שחי חיים טובים ונהנה, בילד שחי את הרגע.
אני יושב לי בחדרי, לבד, ומקנא, הבילויים כבר נגמרו, החברים עזבו מזמן.
אני מקנא באותו הילד שהייתי אז, ממש לפני מספר שעות.
ההרגשה הזאת, הקנאה, מנכרת בי מבפנים, אוכלת אותי. אני רוצה להיות במקומו עכשיו, לחיות, לבלות, ליהנות, להפסיק לחשוב, לברוח מהמציאות.
אבל אני לבד עכשיו, אז אני חושב, אני מוכרח לחשוב, אין לי לאן לברוח מזה, זו המציאות.
אני חושב על החיים שלי, עד כמה הם ריקים, מבוזבזים, אני חושב על החברים שלי, מי מהם יעמוד לצדי גם בזמנים קשים?
אני רוצה לבכות, אני רוצה להפסיק לחשוב על חוסר המשמעות שלי, אבל אני פשוט לא מסוגל.
כבר הפסקתי לקנא באותו הילד, בי. אני כבר מעבר לקנאה, אני מבין שלנסות לברוח מהמציאות פשוט לא יעזור לי, כי בסופו של דבר, אחרי שאברח, המציאות תרדוף אחרי ולא תניח לי עד שאחזור אל החדר הזה, להיות לבד, להיות אני שוב. אני, הילד בעל החיים הריקים מתוכן, בלי שום חבר אמתי בעולם ובלי שום משמעות לחיים.
כבר הבנתי מזמן שלא יעזור לי לקנא, לא יעזור לי לנסות לברוח, הדבר היחיד שיעזור לי עכשיו הוא להשתנות, אבל איכשהו, אני עדיין מקנא בילד הזה, בילד שחי את הרגע ולא חושב על כלום, בי.