מקום של שקט

הוא ישב בחדרו, ובהה. בהה והרהר לעצמו. הרהורים על החיים, על דברים שמפריעים לו. הוא שאל את עצמו מתי הייתה הפעם האחרונה שבה באמת הרגיש שמח, מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הרגיש חסר דאגות, ולו רק לרגע? הוא ניסה להיזכר מתי זה התחיל, אבל לא הצליח. כנראה שהוא עוד היה צעיר מדי מכדי לזכור דברים. כשאמרו לו "תתחיל מההתחלה" כשדיבר על מה שמפריע לו, הוא אף פעם לא היה בטוח מה להגיד. הוא לא ידע איפה בדיוק ההתחלה הזאת. הוא לא זוכר. הוא נשכב על המיטה, בהה בתקרה, ושאל את עצמו למה? למה זה קורה דווקא לו? למה הוא לא יכול לזכור את הפעם האחרונה שבה הרגיש שמח, חסר דאגות, מאושר? זה באמת היה כל כך מזמן? או שהוא פשוט לא זוכר את זה כי הוא היה צעיר מדי מכדי לזכור. אמרו לו שלכולם יש קשיים בחיים, ושהוא לא צריך להרגיש לבד, אבל זה לא עזר. הוא הרגיש שאף אחד לא באמת מבין אותו. הוא התיישב בפתאומיות, הסתכל על הקיר שעמד מולו, שנראה שגם לו, כמו לכולם, לא היה משהו עוזר להגיד, אז הוא פשוט שתק, ואולי אפילו עדיף שכך. הדבר האחרון שהוא היה צריך כרגע זה גם הפחד שהוא מתחיל לאבד את השפיות כי קיר מייעץ לו. הוא בהה בקיר במבט חסר הבעה, ותהה. תהה מה הטעם להמשיך ולהיאבק? הרי בסופו של דבר תמיד יש משהו חדש להיאבק בו, הוא אף פעם לא קיבל את השקט שבו כל כך חשק, לא משנה כמה נאבק ונלחם, הוא לעולם לא זכה לאותו שקט, לאותה שלווה שלה הוא כל כך ציפה. הוא תהה האם יש בכלל אור בסוף המנהרה הארוכה הזאת? אולי זה בכלל אידיוט עם מצית? או אפילו יותר גרוע, שני אידיוטים עם מצית? הרי זה ידוע ששני אידיוטים ומצית זה מתכון לאסון. הוא ישב וחשב, חשב מה לעשות, ניסה למצוא פתרון כלשהו, פתרון שסוף סוף יעזור לו לקבל את השקט הזה שבו הוא כל כך חושק כבר במשך כל כך הרבה זמן. הוא הסתכל בחדרו, בתקווה שאולי ימצא משהו שייתן לו רעיון, כשלפתע עינו נתפסה על החלון שבחדר. הוא הסתכל החוצה, וראה את השמיים, וכמה ציפורים שעברו שם, כנראה בדרכן למקום חם יותר, ועלתה בו תחושה של קנאה. הוא גם רצה לפרוס כנפיים ולעוף, לעוף הרחק מפה, למקום חם יותר, נעים יותר, מקום רחוק מכל הדאגות והקשיים, מקום שבו הוא לא יצטרך להמשיך להיאבק עם כל הקשיים האלה כדי להמשיך הלאה, בתקווה שיום יבוא והוא סוף סוף יקבל את השקט לו ייחל כל כך הרבה זמן. הוא גם רצה לעוף. לעוף רחוק, למקום יפה יותר. מקום בטבע, אי שם בצפון, מקום שמלא בדשא, צמחייה, נוף, וחשוב יותר מכל- שקט, מנוחה. מקום ריק מצרות, דאגות, בעיות. מקום שאליו הוא יוכל ללכת ברגעים הקשים, ברגעי השבירה, מקום שבו הוא יוכל לקבל כוחות חדשים כדי להמשיך. הוא כבר יכל להרגיש את זה- את הרוח הקרירה הנושבת על פניו, הרעש של הציפורים שמצייצות, הריח של הטבע, של הדשא, את השמש החמה שמאירה את יומו, טופחת על פניו עם קרני האור החמימים שלה. לרגע הוא כבר הרגיש שהוא באמת נמצא שם, ולפתע הציפה אותו תחושה מוזרה, אך מוכרת. זה היה משהו שהוא לא הרגיש כבר הרבה זמן. לפתע הוא שם לב שהוא מחייך. חיוך קטן וטיפשי, חיוך של בן אדם מאושר. הוא הרגיש טוב, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הוא הרגיש טוב. לרגע הוא שכח מכל הבעיות שלו, מכל הדאגות והצרות שרדפו אותו במהלך כל כך הרבה זמן, הוא כבר יכל להרגיש את קרני השמש החמות מלטפות את פניו, ואת הרוח שנושבת בין שיערותיו, ולהריח את הריח הטוב של הדשא, ואז- בום. הוא שמע דפיקה על דלת חדרו, וברגע אחד חזר לאותה מציאות עגומה שממנה כל כך רצה לברוח. הוא הרגיש כיצד החיוך שהתפשט על פניו נעלם, איך השמש שלפני מספר רגעים חיממה את פניו והאירה את יומו נעלמה בין העננים הקרים, והריח הטוב של הדשא הוחלף בריח הלא כל כך טוב של הבית, של החדר, של המציאות. הוא נשכב חזרה במיטתו, שפשף את עיניו בחוזקה, ופלט אנחה. כנראה שאת השקט והשלווה שבהם כל כך חשק הוא כבר לא יקבל. כנראה שכל מה שנותר לו לעשות זה פשוט להמשיך הלאה, צולע מהצלקות שקיבל במהלך השנים מהמאבק הבלתי פוסק. כנראה שכל מה שנותר לו לעשות זה להיאחז בתקווה הנואשת שאולי יום אחד יקבל את השקט בו הוא כל כך חושק, ואת האושר שעליו הוא חולם כבר יותר מדי זמן. כנראה שכל מה שנותר לו לעשות זה פשוט להמשיך לגרור את אותו בן אדם שכבר התעייף מהחיים ומכל מה שהם זורקים עליו, שכבר איבד את הכוח להמשיך, ושכבר מזמן איבד את האמונה שלו באותו משפט ידוע "יהיה בסדר". להמשיך לגרור אותו, ולהגיד לו כל פעם מחדש "עוד קצת, קדימה, אתה יכול, אתה תראה, יהיה בסדר. אתה תראה, הכל עוד יסתדר", ולקוות שיום אחד, אולי, למרות הכל, הוא גם יצליח להאמין לזה.