מקום של אושר

בכיתה י' הצטרפתי לכנפיים של קרמבו. תנועת נוער לילדים מיוחדים. הצטרפתי מחוסר ברירה. הצטרפתי כי לא היה לאן ללכת. רציתי מקום שיקבל אותי כמו שאני, מקום שאני אהיה מי שאני ואף אחד לא ידרוש ממני להשתנות. אני מוזרה, או מיוחדת, או שונה או איך שתרצו להגדיר אותי. אבל האמת היא שלא משנה מה עבר לי בחיים תמיד נשארתי אני. אותן הדעות, אותו הפה שחייב להגיד מה הוא חושב, אותה הרגישות המוגברת ובדיוק אותו סגנון לבוש. אף פעם לא עניין אותי מה באופנה או על מה כולם מדברים כמו שלא עניין אותי מה הם מצפים ממני להיות.
החרם נמשך אז תשע שנים עם הפסקות באמצע, באמת שיכבה טובת לב..
כשהגעתי בפעם הראשונה לקרמבו אני זוכרת שרעדתי הלכתי בשביל המשופע עד שהגעתי לאולם ספורט בבית ספר הממלכתי יסודי שבו התרחשו הפעולות. הדופק שלי דפק כמו עדר סוסים דוהרים והנשימות שלי נעשו כבדות. אני חושבת שאפילו הייתה לי סחרחורת.
לא סתם הצטרפתי לתנועת נוער שמכילה ילדים עם צרכים מיוחדים. ידעתי שלפחות רובם יוכלו להכיל כל אחד אם הם חודרים כל שבוע את אותה מעטפת של מוזרות ושונות שהחברה נותנת לילדים עם צרכים מיוחדים ומתחברים אליהם כל כך.
ובאמת עוד אפילו באותו יום הכרתי כמה חברות. אותן חברות שהפכו להיות החברות הקרמבואית שלי. אז נכון החרם בבית הספר המשיך והדהד את חיי במשך תקופה ארוכה אבל תמיד היה את אותו הניצוץ הזה בכל שבוע. הניצוץ של אושר וכוח להתמודד עם כל הדברים שקרו לי שם. תמיד כשהייתי עצובה נזכרתי באותה התנועה, באותו החניך שלי, באותן החברות ותמיד, לא משנה עד כמה היה לי קשה, זה העלה לי חיוך קטן בתקופה כל כך שחורה בחיים שלי.
זאת השנה האחרונה שלי בקרמבו. המקום שנתן לי תקווה כל כך גדולה, המקום שלימד אותי כל כך הרבה ונתן לי לראות חיים אחרים וצדדים אחרים בי. בקרמבו למדתי כמה חשוב זה להעריך ולכבד כל אדם ואדם. בקרמבו למדתי כמה זה חשוב להקשיב, כמה זה חשוב להיות פתוח לרעיונות. בקרמבו למדתי להיות יצירתית ולהפיק מכל רגע את הכי טוב שאני יכולה. בקרמבו למדתי לפתוח את עצמי. בקרמבו למדתי מי אני וגיליתי על עצמי כל כך הרבה דברים חדשים רק בגלל ששם נתנו לי את המקום שלי. למדתי ששנות זה לא בעיה. למדתי מה זה חברים ומה זה כשאוהבים אותך. למדתי מה זה כשעושים לך מסיבת הפתעה ביומהולדת כי באמת אוהבים אותך ולא כי רוצים ממך משהו בתמורה. למדתי שיש גם אנשים טובים בעולם. אנשים שיודעים לקבל שונים. אנשים שלא דורכים על הפצעים, החולשות והפגמים של אנשים אחרים כדי להרגיש עם עצמם טוב יותר. למדתי לאהוב את עצמי. למדתי להעריך את עצמי. הבנתי כמה אני שווה.
קרמבו הוא לא רק מקום לילדים אוטיסטים, לילדים מפגרים או לילדים עם כיסאות גלגלים. קרמבו הוא מקום לכל הילדים שהחברה זרקה אותם החוצה מכל סיבה שהיא. כי בינינו אף סיבה לא מוצדקת.
קרמבו הוא הגן עדן הקטן שלי בתוך עולם של גיהינום.
הרבה אנשים מדברים על חוסר ההתחשבות של אנשים באנשים עם צרכים מיוחדים. בחוסר הנגישות במקומות ציבוריים, בחוסר התקציבים שנדרשים לבתי ספר מיוחדים ואפילו בחוסר ההתחשבות של אנשים וחניה במקומות שמיועדים לנכים.
אבל אני מאמינה שצריך להתחיל בקטן. אנשים יוציאו החוצה כל אחד שונה. גם אם הוא אוטיסט, בעל נטיות שונות או סתם חנון. הלוואי שקרמבו יהיה העולם כולו ולאן שלא תלך יהיה גן עדן כזה. הלוואי שכולם יבינו שלקבל אנשים שונים כמו שהם זה הדבר הכי מדהים בעולם. הלוואי שאנשים יקשיבו וינסו להבין. הלוואי שאנשים יראו מעבר לחיצוניות, מעבר לסטיגמות לתוך האישיות המדהימה של כל אחד ואחת מאיתנו.
אני מאחלת לי ולכם לשנה החדשה שנהייה רגישים יותר ומקבלים יותר.