מקום אחר עם איש אחר- פרק 3

פעם ראשונה שאף אחד לא קורא ובאמת לא אכפת לי מזה ~
היה פעם שלא אחזתי את ידו של ג'ו? אני חושבת שאף פעם. החמימות שהוא ממלא בי ובליבי, ממכרת וגורמת לך לעוד. אין לדעת איך בבית היתומים יתנהגו אלינו, יהיה ברור שאנחנו נהייה המבוגרים ביניהם. אבל כשאין בית אין מה לעשות, אולי ג'ו יוכל לעבוד, נשכור בית איפה שהוא, נתחתן, ויהיו לנו ילדים חמודים עם לחיים ענקיות שאפשר לצבוט? לא, בטח יקח הרבה זמן עד שזה יקרה. מבאס. אבל אני בטוחה שג'ו הוא הגבר שלי, אהבת חיי.
הגענו לבית יתומים שבמקרה ג'ו הכיר עם הוריו בשכונתו הקודמת. למזלי ג'ו הכיר את כל העיר העצומה, כך שדי הסתדרנו. למזלי הבאנו בקבוקי מים וכריכים ליתר ביטחון. קנינו גם חטיפים קטנים, ביניהם שוקולד שתמיד אהבתי לנשנש.
בית היתומים היה נראה מקום אפל. גבוה עם גדר מסביב, אולי בשביל שהילדים לא יברחו.
עם שער גדול וחלוד, שעליו מסומנת האות P שגם ג'ו לא ידע את משמעותה.
"את מוכנה להיכנס?" הוא שאל. הנהנתי.
נכנסנו בצעדים קטנים וחלשים, למזלנו לא היה שומר בכניסה. בטח בית יתומים לא עשיר.
השתחררתי מאחיזתו הממכרת של ג'ונתן ונגשתי לדלפק המזכירות. המזכירה הסתכלה עלינו בהפתעה. בדרך כלל נערים לא באים לאמץ ילדים. אבל היא לא חשבה שאנחנו אלה שנשארים פה.
"מה גילכם?" היא במידי שאלה. סתמתי את פיו של ג'ו.
"15. אנחנו בני 15."
"מצטערת, ילדים כמוכם לא יכולים לאמץ." היא טיפלה בניירת ולא הביטה בנו אפילו לא לשנייה.
"אנחנו לא באים לאמץ."
הפעם היא הסתכלה עלינו. היא לחצה על העט ואז הוציאה עוד ניירת מהמגירה, והתחילה לכתוב עוד דברים. חשבתי שהיא שכחה שאנחנו מולה.
"אנחנו לא באים לאמץ." חזרתי על עצמי. היא הביטה בי שוב, עם מעט כעס וענתה לי.
"אני צריכה למלא אז טפסים. באתם להתגורר פה?"
"כן." שנינו אמרנו בבת אחת. המשכתי אני. "ההורים שלו נעלמו וההורים שלי רחוקים מפה, אנחנו לבד ואין לנו איפה להיות." המזכירה נאנחה.
"בסדר, מכיוון שאתם מתחת לגיל 18 אוכל לקבל אותכם. נדיר שילדים כמוכם באים. שם?"
"ג'ונתן כהן." אמר ג'ו.
"פטרישה שפירו." אמרתי.
המזכירה רשמה את זה במהירות. לאחר מכן היא שאלה את תאריך לידתנו, מס' תעודת זהות (שלמזלנו זכרנו) ועוד שאלות משניות. לאחר עשרים דקות היא שיחררה אותנו לחדר המבוגרים ביותר של בית היתומים, שהיה ריק מאנשים. שמחתי, כך יהיה לי חדר פרטי עם ג'ו. לא ארצה שאחרים יתערבו לנו, למרות שאשמח להכיר מישהו חדש לשם שינוי.
ג'ו היה היחיד שהבין אותי בגרוויטי.
פירקנו את המזוודות, התחלנו ליישב חפצים, ובקיצור- הרגשנו כמו בבית.
אבל החדר היה מלא אבק, היה נראה שלמשך זמן אנשים לא ניקו אותו או נכנסו אליו, והחלון נמלא לכלוך, עם מיטות בלי שמיכה.
המנהלת של בית היתומים לפתע הגיעה לחדרנו. היה נראה שהיא לא מצאנו חן בעיניה.
הבעת פניה הייתה חמוצה, עם כל האיפור על הפרצוף שניסה להסתיר את הקמטים ללא הצלחה. עם השיער האדמוני שנראה צבוע עם השורשים הלבנים בקרקפת, ועם החצאית השחורה עם החולצה האדומה, שהתאימה לעקבים הגבוהים שהיא לבשה בצבע אדום.
היא זרקה לנו מדים לבית היתומים ואמרה בטון קשה,
"אני המנהלת בית היתומים, ג'ואן. אני כבר התקשרתי למשטרה, שאם ימצאו את הוריכים הם יאספו אותכם מפה."
הייתי מעט בשוק, לא האמנתי שהם התקשרו למשטרה שתמצא את הוריי. אני לא אוכל להילקח חזרה. עצרתי מיד את המנהלת שעמדה ללכת.
"המנהלת! אני לא יכולה שהוריי יאספו אותי." התחננתי לה. ארשת פניה לא השתנתה.
"למה?"
"כי.." חיפשתי סיבה, ולבסוף חשפתי את האמת. "הוריי הכו אותי."
המנהלת שינתה את הבעתה. היא הייתה הפעם בשוק כמוני, ג'ו היה מעט מדוכדך, למרות שידע זאת קודם.
"אני אבקש שימצאו את הורייך דווקא כדי שיענישו אותם. ואת הוריהם של ג'ונתן נמצא כדי שיקחו אותכם." ואז נתנו לה לצאת מהחדר.
צנחתי על המיטה. דמעות באו מעצמם, כל פעם שהזכרתי את הוריי ומכות ביחד, רק רציתי לבכות. ג'ו ישב לידי וליטף את שיערי בעדינות.
"די.. זה נגמר.." הוא אמר בעדינות.
התייפחתי והסתרתי את פניי ממנו בעזרת כרית ישנה ומלאת אבק שגרמה לי להשתעל מעט. זרקתי את הכרית והתייפחתי על המזרן.
"אם הוריי יכחישו? אם בסוף הם יצאו נכונים? אם הם יכו אותי שוב?"
"זה לא יקרה, אני מבטיח לך." הבטחתו של ג'ו לא הייתה אמינה, אך היא חיממה את ליבי כמו שכל מה שיוצא מגרונו.
דפיקה בדלת לפתע נשמעת.