מקום אחר עם איש אחר- פרק 2

לא היו קוראים אבל שיהיה~
הבטתי בחלון למשך כל הנסיעה. נסיעה מביכה ושקטה למדי, כשאני וג'ו לא הוצאנו מילה עד שהגענו לתל אביב. כשראיתי את השלט תל אביב עובר בחלון, הבטתי בג'ו בפעם הראשונה מזה שעתיים, חייכתי לו חיוך קטן ועקום, הוא חייך חזרה.
העיניים הירוקות שלו נצצו, ורציתי לחבק אותו ולגעת בשיערו החום והנעים. ההורים שלו חיים בתל אביב. שנים הוא רוצה לפגוש אותם, מאז שדודו לקח אותו מהם בהכרחה.
עדיין הוא הזהיר אותי כשהצעתי לברוח מהוריי, הוא עדיין עצר אותי, אבל אחרי ששכנעתי אותו, בלית ברירה הוא הסכים. הוא היה מסוגל לעצור אותי, רק שלא אסתבך, מאשר לפגוש את הוריו היקרים.
אחזתי בידו, וסוף סוף הרגשתי את חום גופו. שעתיים הרגישו לי כמו נצח בלעדיו. השענתי את ראשי עליו, והוא ליטף את שערי החום גלי ברכות.
"פטרישה." הוא קרא לי בשם המלא, אך בקול שטוח וקריר. הרמתי את ראשי אליו בבהלה, רק לפעמיים הוא קורא לי כך. הוא הצביע אל מחוץ לחלון, כשהמכונית נחתה ברחוב הוריו.
"לשכירה?" כמעט צעקתי. הבית היפהפייה של הוריו של ג'ו היה לשכירות. רציתי לקבל התקף לב. החיוך הקטן שהיה לו ירד מפניו.
להוריו היה בית מדהים, קרקע בין בניינים גבוהים עם דשא ירוק וגינה. עם שתי קומות ועלייה במדרגות נעימות, וקיר צבוע בורוד גוף. הייתי בבית הוריו כשלפני ארבע שנים, בגיל 11 נסעתי לתחרות רקדנים קטנים, וג'ונתן היה בן זוגי. על הדרך הוא סוף סוף פגש את הוריו, אבל עם דודו שישר לקח אותו אחרי התחרות, בלי לומר שלום.
אני רקדנית בלט, אלה כל חיי. רקדתי ורקדתי עד שהתייאשתי ושתיתי מים. אני מסוגלת לעשות שפגט ובאותו הזמן לגעת בברכיים של הרגליים, (כי באצבעות הרגליים זה בלתי אפשרי) אני מסוגלת למתוח את הרגל שלי לגובה שאיניכם תדמיינו, ואני התלמידה המועדפת של המורה אנסטסיה.
"לאן נלך עכשיו?" בכה ג'ו. פעם ראשונה ראיתי אותו ככה, מכל השנים שהכרתי אותו. גם אני רציתי לבכות, אבל לבסוף רק נשכתי בשפתיי בעצב. הנהג התעלם מכל הדרמה שהתרחשה מאחוריו.
"אנחנו נמצא מקום." הבטחתי לו ואחזתי בידיו אפילו יותר חזק מקודם. "לך תדע, אולי הורייך עוד בעיר במקום אחר?"
"ואם הם עברו לגרוויטי? בדיוק כשאני נסעתי? אני לא אוכל לחיות יותר כמו שצריך אם זה נכון." הוא טמן את ראשו בין ידיו.
"זה לא הגיוני, ג'ו. אם הורייך היו באים הדוד שלך נווה היה מגרש אותך. הוא שונא אותם, עוד סיבה שהם לא יבואו לשם."
"אבל אולי הם באו בשבילי?"
"הם לא יכולים לבוא בשבילך, אם הדוד שלך עצר כל פגישה שלך איתם." רק כשהוא היה בן 11 איתי, עוד דוד נווה היה נחמד. אבל אחרי זה הוא רק כעס עליו, וקילל את הוריו בכל הזדמנות שהייתה לו. ג'ו אף פעם לא אהב אותו. גם אני לא. עד היום אני לא יודעת מה הוריו עשו לנווה, שהוא כל כך שונא אותם.
"בוא, נצא." שחררתי אותו מאחיזתי, שלמתי לנהג ואני וג'ו יצאנו מהמונית. "תזכור שאני תמיד אוהב אותך, גם אם נהייה הומלסים." גיחכנו לכמה שניות, עד שהתקרבתי אליו ונישקתי אותו נשיקה רכה וקצרה. ידי פגשה בשערו, ונהניתי ללטף אותו שוב.
"גם אני אוהב אותך, פטרי." הוא חייך חיוך של תקווה. שמחתי שהצלחתי למחות את דמעותיו. "איפה את חושבת שנמצא את הוריי?" הוא הוסיף לשאול.
"תקשיב, אין לנו שקל, מאוד לא היה חכם לקחת רק 300 מהוריי, אבל לא יכולתי לקחת יותר מבלי שישימו לב. היום היחידי שהם לא היו בבית היה-" והוא עצר אותי באמצע בזלזול,
"אני יודע, אני יודע פטרי, שמעתי את הסליחה שלך מאות פעמיים."
חייכתי חיוך רחב.
"אז נוכל ללכת לבית יתומים בינתיים." הצעתי. הוא נהייה חיוור.
"פטרי, אי אפשר לשקר ככה. בטח שלא לבית יתומים."
"נראה לך שנשקר?" מיד שיללתי את המחשבה שלו. הוא נשם לרווחה. "נגיד את האמת, שהורייך נאבדו ואתה לא יודע איפה הם. נגיד שהוריי גרו רחוק ותמיד גרתי אצלך. אם הם ירצו להחזיר אותי להוריי בדרך כל שהיא, אסרב ואגיד שהם לא רוצים שום קשר איתי. אולי הם יחפשו את ההורים שלך."
"בסדר." הוא הסכים, ביחד הלכנו יד ביד לבית היתומים.